מתיר אסורים

מתיר אסורים - מלכוד 22 הישראלי של שבעה באוקטובר

יש ספרים שמספרים מה קרה, ויש ספרים שמצליחים ללכוד כיצד מערכת שלמה נשמעה, דיברה וחשבה בשעה שההיסטוריה התפרקה סביבה. "מתיר אסורים" שייך לסוג השני.

זהו רומן תיעודי שנכתב מתוך יחידת השבויים והנעדרים בשבועות שאחרי שבעה באוקטובר. אבל החטופים, החיפושים והמבצעים הם רק שכבה אחת שלו. מתחתיה מסתתרות אמירות משמעותיות על אמ"ן, על בירוקרטיה צבאית, על מצוינות אנושית שנלכדת בתוך מערכת מסורבלת ועל אנשים שמנסים לעשות את הדבר הנכון בתוך מציאות שבה אין כמעט החלטה נכונה.

במובן הזה, זהו אולי "מלכוד 22" הישראלי של המלחמה. לא מפני שהמלחמה מצחיקה, אלא מפני שהאבסורד הבירוקרטי הופך בה לשיטת פעולה. באחת הסצנות הקשות והמצחיקות בספר, דיון שאמור לעסוק בהזדמנות מבצעית להצלת חטופים מוסט לתחקיר על עיצוב המצגת: "קודם כול הפונט. למה אריאל? אתם לא רואים ששאר השקפים במצגת בנרקיסים?" המספר מסכם ביובש: "במשך רבע השעה הבאה הסביר לנו אבנר איך מכינים מצגות. בשלב מסוים יצאתי מהחדר. ידעתי ש'יונתן הקטן' לא יוצג בקרוב."

כמו ב"מלכוד 22", איש אינו בהכרח טיפש או רע. להפך - רוב האנשים מוכשרים, מסורים ומשוכנעים שהם פועלים באחריות. האבסורד נוצר מהמפגש בין נהלים, היררכיה, מאבקי סמכות, פחד מטעויות והרצון להתקדם. "היס-מנים התרבו, סימני השאלה פחתו, הדעות הצטופפו", כותב מירון באחד המשפטים המדויקים בספר. במקום אחר הוא מנסח באכזריות את השינוי בדמותו של קצין המודיעין: "יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת."

אם "בופור" לכד את הבוץ, העייפות והעולם הסגור של המוצב בלבנון, "מתיר אסורים" לוכד את אור הפלורסנט של המלחמה המודיעינית - מסכים, ראשי תיבות, מצגות, פוליטיקות ודיונים שבהם חיי אדם הופכים לשורות בטבלה. אחד המשפטים המצחיקים בספר הוא גם אחד העצובים: "מה זה בכלל אומר יעד שלהם? הוא שייך לאמא שלהם?" מאחורי הבדיחה נמצאת ביקורת עמוקה על מערכת שבה יחידות נאבקות על בעלות במידע ובמבצעים, גם כאשר הזמן אוזל והמשימה משותפת.

הביקורת על ההסתמכות המופרזת על טכנולוגיה חריפה לא פחות. מירון, שמגיע בעצמו מעולם ההייטק, אינו מתנגד לטכנולוגיה. הוא כן יוצא נגד הפולחן שלה ולחוסר היכולת להפוך יכולות מבריקות למערכת מתפקדת: "בעוד סטארטאפים וחברות הייטק התפקסו על הנושא ושייטו על המים כמו סירות מרוץ, באמ"ן כל יחידה פיתחה פתרונות שונים שלא דיברו אחד עם השני, והקהילייה כולה תמרנה בסרבול של נושאת מטוסים בחלק הצר של תעלת סואץ."

אבל "מתיר אסורים" אינו רק כתב אישום נגד אמ"ן. אילו היה כזה, הוא היה אולי אפקטיבי יותר כפמפלט, אבל משמעותי פחות כספרות. כוחו האמיתי נמצא ברגעים שבהם המערכת מפסיקה להיות מושג מופשט והמחיר שלה נרשם בגוף ובנפש.

אנשי היחידה משתמשים בראשי תיבות כדי להגן על ביטחון המידע ולשמור על מקצועיות. אלא שההרגל הופך בהדרגה למנגנון נפשי: "עם הזמן, אני חושב שזה שימש אותי ככלי הדחקה, ובשלב מסוים גם חטופים שכבר אותרו ונקברו בישראל נשארו אצלי בראשי תיבות לנצח." ברגע אחר המספר חוזר לביתו, מנסה לכתוב לאשתו דבר מה ואינו מצליח: "בסוף לא כתבתי כלום ולא ציירתי כלום. הלכתי לישון עם המדים."

המשפטים האלה הם שמונעים מהספר להפוך לספר חשבונות. הביקורת נכתבת מתוך אהבה עמוקה למערכת ולאנשים שבתוכה, ומתוך הכרה בכך שגם מפקדים חלשים, קצינים זהירים ואנשי מטה מסורבלים פועלים בתוך לחצים כמעט בלתי אפשריים. אין כאן חלוקה נוחה לגיבורים ולנבלים. יש אנשים מצוינים, כשלים מערכתיים והכרעות שבהן כל אפשרות עלולה להסתיים באסון.

ספרים אינם הופכים לקאנון מפני שמכריזים עליהם ככאלה, אלא מפני שהם מעניקים לחברה שפה שבעזרתה היא יכולה להבין את עצמה. "מלכוד 22" העניק לעולם שפה להבנת האבסורד של המנגנון הצבאי. "בופור" עשה זאת לדור המוצבים בלבנון. "מתיר אסורים" עשוי לעשות זאת לדור של שבעה באוקטובר - דור של מצוינות טקטית וכשל אסטרטגי, של טכנולוגיה עילית וארגון מסורבל, של מסירות אינסופית ופחד עמוק לקבל אחריות.

בסיום הספר כותב מירון: "עשיתי כמיטב יכולתי. ואז עוד קצת. אבל לא תמיד היה אפשר." אולי זה המשפט שמכיל את הספר כולו - את הגבורה, את הכישלון ואת חרדת הקודש של האנשים שניסו להשיב את החטופים הביתה.

ספר חשוב, כואב, מצחיק לפרקים ומטריד מאוד. ובעיקר - אחד הספרים הראשונים שמצליחים להפוך את הכאוס של התקופה לא רק לעדות, אלא לספרות.