הרוצח האחרון בפתח תקווה

אוקיי, אני אמורה לתת פה איזשהו תקציר או תיאור של העלילה, אבל האמת היא שלא לגמרי ברור לי מה לעזאזל קראתי. הספר מוגדר בתור "תעלומת פשע קומית", שנעה בין שלוש דמויות עיקריות – נויה, סופרת מתח מצליחה שגם מעבירה סדנאות כתיבה. פלג, מתרגם מצליח וסופר כושל, שרב המכר שלו מבוסס על סיפור שגנב משכנה. וכרמית, שהיא מנהלת לשעבר בביטוח לאומי. שלושתם מתגוררים באותו בניין, ולכן העלילה נעה סביבם וסביב השכנים בבניין, עם המון אזכורים של דמויות פיקטיביות בברנז'ה הספרותית.

ובין לבין כל מיני אנשים מתים בתאונות מוזרות ומקריות, ואז עולה החשד שיש רוצח סדרתי בבניין.

יש פה ניסיון לחבר בין שני ז'אנרים – מתח/בלשות ורומן על עולם הספרות והכתיבה. אבל משהו לא עבד לי. זה כאילו שהסופרת התחילה עם כמה רעיונות שונים, ובמקום לפתח כל אחד מהם בנפרד, ניסתה לתפור אותם ביחד בתפרים גסים. אין מספיק התעמקות באף אחד מהעולמות, וככה אנחנו מפסידים גם את המתח וגם את העומק שיש ברומן.

הכתיבה מאוד צינית, וכל הדמויות הן בלתי נסבלות, כל אחת בדרך ייחודית משלה. האופי של כל הדמויות מוקצן לרמה של קריקטורה, וזה לא מאפשר להרגיש הזדהות או לחבב אף אחת מהן. גם מערכות היחסים ביניהן לא מספיק עמוקות, ורוב הזמן זה מרגיש כאילו הן חיות ביקומים מקבילים, עם ניסיון מאולץ להפגיש בין היקומים האלה.

הספר כתוב בשפה מאוד מליצית עם המון תיאורים מפותלים, ברמה מעייפת לפעמים, במיוחד כשיש אינסוף דמויות משנה זעירות שלא ממש תורמות להתפתחות העלילה, ורק הפריעו לי לעקוב אחרי מי קשור למי ומה בדיוק קורה.

שקלתי לנטוש את הספר כמה וכמה פעמים, אבל קיבלתי עליו המלצות ממש טובות [וגם קניתי אותו וזה הרגיש לי בזבוז] אז התעקשתי להמשיך. בפרקים האחרונים העלילה תופסת קצת יותר קצב ועניין, ובפרק האחרון יש איזשהו טוויסט חמוד.

אבל בסך הכול, התבאסתי מהספר. הוא מרגיש לי מפוזר מדי, ניסיון להכניס לספר הרבה יותר מדי אלמנטים במקום להתמקד ולהעמיק במוטיב אחד עיקרי.