שלא לדבר על הכלב

על הספר

נד הנרי הוא היסטוריון שחי בשנת 2057, בעולם שבו מסע בזמן הוא מזמן לא חלום רחוק והיסטוריונים יוצאים לתקופות שונות בעבר כדי לחקור אירועים מסוימים. נד שלנו גם עייף, הו, כל כך עייף. אולי מותש יהיה ביטוי נכון יותר - הוטל עליו למצוא יצירת אמנות כלשהי על ידי ליידי מטילת אימה ובעודו מנסה שוב ושוב למלא את משימתו, הוא חוטף סחרחורת זמן, מצב הנגרם עקב קפיצות חוזרות ונשנות בזמן. מפה לשם, נד נשלח לשנת 1888 כדי להתאושש ולנוח, אבל גם כדי לתקן טעות שהיסטוריונית עמיתה בשם וריטי קינדל יצרה ברצף הזמן-חלל. כמה חבל שגם בתקופה הוויקטוריאנית נד לא בדיוק מצליח לנוח ומסתבר שבמקום לנסוע לחופשה הוא נכנס לתסבוכת שאם לא יצליח לפתור אותה, רצף הזמן-חלל כמו גם היקום כולו עלולים לקרוס.

מה חשבתי במהלך הקריאה

שלא לדבר על הכלב הוא אמנם ספר שני בסדרת נוסעי הזמן מאוקספורד אבל מעבר לזה שהוא עומד בפני עצמו, מדובר בספר המשך מאוד שונה באופי מקודמו - ספר יום הדין. חשוב לי מאוד להתחיל דווקא בזה כי בכנות, אני לא חושב שיצא לי לקרוא אי פעם ספרים שונים כל כך שהם חלק מסדרה.

מדובר בספר נהדר - הוא מצחיק, קולח, כתוב מצוין וכאמור שונה מהטון של ספר יום הדין (שאמנם מדהים בדרכו שלו אבל כבד ממש). ואם אני כבר מזכיר את ספר יום הדין אני אציין שלמרות שכן יש קצת יותר העמקה במושגים של מסע בזמן בספר הראשון, אפשר לקרוא את הספר השני בלעדיו. יכול להיות שייקח לכם קצת יותר זמן להבין מה ולמה אבל בעיניי הספרים שונים בתכלית, ככה שאם תעדיפו להתחיל מהספר השני זה יהיה בסדר גמור. גם מבחינת דמויות יש רק שתיים שחוזרות מהספר הקודם והן פחות משמעותיות לעלילה.

אני חושב שמעבר לעובדה שהייתי מגדיר את הספר כקומדיית אסונות היסטורית (רוב הספר מתרחש בתקופה הוויקטוריאנית בכל זאת) הוא גם משובח בגזרת הדמויות והתעלומה. זה לא בהכרח אומר שיש התפתחות לדמויות כמו הכימיה והדיאלוגים שפשוט משתלבים כל כך טוב. מעבר להומור שצץ כל הזמן יש גם את הבעיה שנד נשלח לפתור וזה משהו שמתקדם לאט תוך כדי העלילה, עד לסוף הסיפור שם הקצב עולה מהבחינה הזו - וגם מתרכז יותר בחלק המד"ב שבו. אני חייב לציין לשבח שלמרות שבהתחלה הכל מרגיש כאוטי ככל שמתקדמים יש יותר בהירות ודברים מתחברים.

מסתבר שהספר הוא גם בחלקו מחווה לשלושה בסירה אחת, אישית לא קראתי אותו ועדיין נהניתי מאוד גם בלי להבין את הרפרנסים שקיימים. שלא לדבר על הכלב גם מתייחס לא מעט לספרים בז'אנר הבלשי של אותה תקופה, מה שהיה כיף עד מאוד, אלו דברים קטנים שהופכים את הספר למודע לעצמו בצורה חכמה.

משהו שבלט לי גם בספר הקודם של ויליס ונוכח גם כאן הוא שלפחות לטעמי, לפעמים הספר טיפ טיפה ארוך.. זה לא משהו שמאוד הפריע לי ועדיין קראתי אותו בשקיקה, אבל בהחלט היו חלקים שמבחינתי לא בהכרח היו נחוצים כדי שהחוויה שלי מהספר תהיה כמו זו שיצאתי איתה, יכול להיות שזה עניין של טעם ובכל זאת..

טריגרים ותכנים רגישים

לעומת הספר הקודם שהיה מלא בתכנים מורכבים, בספר הנוכחי אין אף לא אחד מאלה. הוא נקי לחלוטין גם מבחינת מיניות כי באותה תקופה לא היה מקובל לדבר על נושאים שקשורים למין (יש אפילו קטע משעשע מאוד בנושא).

מעבר לזה יש נשיקה אחת בסוף הספר.

לסיכום

מה יש לסכם? הלוואי שהייתי יכול לקרוא את שלא לדבר על הכלב שוב בפעם הראשונה, הוא חכם ומצחיק עם המון רגעים שהשאירו לי טעם של עוד. יתאים מאוד לחובבי קומדיות ומד"ב אבל ממש לא רק, הוא יעבוד גם לאנשים שקצת פחות מתחברים לז'אנר המד"ב - רק לקראת סוף הספר זה מורגש יותר. היה לי כיף ממש והוא מומלץ בחום!

600 עמודים | תרגום מהדורה ראשונה: עמנואל לוטם | תיקוני המהדורה החדשה: אייל גורן, צפריר גרוסמן, מאיה אנקוה | ספטמבר 2024

תודה שקראתם:)