זוחל המבוך קארל

זה שהביקורת הזו נכתבת ב5 בבוקר אומר שני דברים -

זה הספר הכי מטורלל וכייפי בחצי השנה האחרונה באחריות.

אגב, זוכרים את השאלה שלי מלפני כמה ימים בנוגע לעניין הסדר? אז זה על הספר הזה.

וזה ספר שאני רוצה שתקראו. והוא לא מתאים לכולכם. מסיבות שיפורטו בהמשך. אבל בואו נתחיל בזה שאני אגע בשלושה נקודות.

נקודה ראשונה: זה ספר שכולו מכתב אהבה ענק למשחקי תפקידים, משחקי מחשב, משחקי MMORPG (משחקי תפקידים מרובי משתתפים. כמו מייפל סטורי למשל.) ומבוכים ודרקונים.

נקודה שנייה- זה ספר שאי אפשר להוריד מהיד. ואני לא אומר את זה על כל ספר. ואתם כבר אמורים לדעת את זה.

נקודה שלישית - אני הוספתי טריגר ייחודי בסוף. הוא הומוריסטי, אבל בכל זאת.

אתם איתי? יופי.

מה? חייזרים החליטו שכדור הארץ משעמם מדי אז הם חוטפים את כדור הארץ והופכים אותו למגרש השעשועים החולני שלהם. תחשבו משחקי הרעב. תחשבו הישרדות. תחשבו כל תכנית ריאליטי שקיימת. לא אלה עם אוכל. קארל סך הכול רצה להחזיר את החתולה שהוא שומר עליה שהייתה שייכת לאקסית שלה אבל אז נאלץ להידחף למציאות חדשה – בלי נעליים ומכנסיים. כן. פלוס חתולה שקוראים לה דונאט. שיותר מאוחר יתברר שהיא בכלל הנסיכה דונאט.

מה אני חשבתי:

סורי ברוטוס החמוד של המכשפה העצלנית. אתה יורד למקום שני. בקלות דונאט גונבת את ההצגה בתפקיד הראשי. והיא כל כך עושה את זה בחן. בנוסף, גם דמותו של קארל מתפתחת בהתאם להתקדמות בעלילה של הספר – ויש כל כך הרבה דברים טובים לומר לזכותו.

.... ודברים רעים לזכותו. כמו זה שהוא חמום מוח. כמו זה שהוא לא חושב עד הסוף. כמו זה שהוא פשוט פועל בלי לחשוב יותר מדי. כמו זה שיש לו מזל יותר משכל. אילולא דונאט, קרוב לוודאי לא היה לנו ספר.

וכמה שאני שמח שזו סדרה של שמונה ספרים לפחות. כן. שמונה ספרים. מה ששמעתם. וכן, אני הולך לקנות את כולם. כל עוד יהיה תרגום עברי לדבר המדהים הזה.

נוסף לקארל ודונאט יש מספיק דמויות משנה, והספר נותן גם סיפור צד חמוד בסוף הספר לדמות מאוד משנית. זה מעיד עד כמה היצירתיות של דינימן כל כך גדולה ומעניינת.

וברור לי שבספר הראשון רק הנחנו את היסודות למה שעוד יבוא ואני כבר נלהב למה שעוד יבוא. אגב, הספר לא מפסיק לזרוק ניים דרופינג על דברים שהגיקים ואוהבי הסרטים יזהו בעצמם- החל מסרטי אימה וכלה בסדרות טלוויזיה. כן, אפילו תכנית התעודה של דיסקברי, מכסחי המיתוסים, מצאה את עצמה בפנים.

לסיכום – ספר מופרע, מטורף מלא הומור עצמי ומודע לעצמו, ומלא הפתעות.

שתי נקודות שאתעכב עליהן ברשותכם- יש קטע בספרדית שהיה מן הראוי לתרגם אותו למען אלו שלא יודעים ספרדית. אולי זו שפה קלה להבנה, אבל דווקא כאן הייתי רוצה לראות כוכבית. מחמת הספוילרים לא אדבר עליו אבל זה קטע מאוד חשוב ומהותי שקשור להבנת עומק הרגש של הסצינה עצמה.

הנקודה השנייה היא שאמרתי שזה לא ספר לכולם. יש המון רמיזות מיניות והערות על איברים כאלה ואחרים. לפעמים קצת הרגשתי שלא בנוח עם הערות שהיה לי ברור שזה במבט של male gaze שלא בכוונה. האלימות כאן מאוד גרוטסקית ומפורטת. אז.....עם זה אנחנו נקפוץ לטריגרים.

טריגרים: אלימות גרפית, אלימות מילולית, רצח, מוות, קיא, רמזים מיניים, הערות על איברים כאלה ואחרים, והנה הטריגר ההומוריסטי: למי שממש חייב טריגר על AI אז הנה. יש טריגר AI כי יש לAI תפקיד חשוב מאוד בעלילה של הספר.

ונחתום במשפט אחד ויחיד –

לכל הרוחות, דונאט! עכשיו חמש עשרים וחמש בבוקר. מה עשית לי, מאט דינימן? איזה כישוף הטלת עליי?