ארבע מאות המלקות וסרטים אחרים

ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים מאת ירון זליכה

או בשמו הארוך המופיע בפנים הספר: ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, על מנהיגות, ערכים, אתיקה ואסתטיקה בקולנוע של המאה העשרים.

ירון זליכה הוא כלכלן ישראלי ידוע המכהן כנשיא המועצה האקדמית העליונה וראש בית הספר לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו. הכרתי אותו מסרטוניו הפופולריים ואני מעריכה את פועלו כ״חושף שחיתויות״ בהתנהלות הממשלה. לא מפתיע אותי להבין כי מדובר באיש אשכולות בעל תחומי עניין נוספים ובהחלט עניין אותי לשמוע מה יש לו לומר וכיצד הוא מנתח יצירות קולנוע ״קלאסיות״.

אתחיל ואומר כי ספרו הוא לאוהבי קולנוע בלבד. למעשה, עיקר ההנאה שלי בקריאת הספר (והיא הייתה רבה) הייתה הנוסטלגיה שהוא עורר בי לתקופה קדומה וקסומה בחיי כסטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. אני לא מכירה הרבה אנשים שצפו או ינידו עפעף מול שמות של במאים ענקים כמו טריפו, קסבטס, ווילדר, דה סיקה או ברגמן. אלו שכן, ייהנו מהספר ומעמדותיו ופרשנותו של זליכה. הספר מבוסס על קורס שהעביר זליכה בקריה האקדמית בקרית אונו הנושא את השם: ״מנהיגות, ערכים, אתיקה ואסתטיקה בקולנוע של המאה העשרים.״

הספר מראה את העושר התרבותי וההיסטורי של זליכה ואת ההתכתבות בין ספרים וסרטים אחרים כאשר הוא מנתח או מביע מחשבות סביב יצירה קולנועית. הגישה הערכית שלו שזורה לאורך כל הניתוחים ומדברת על אחריות הפרט והקהילה, על השימוש במדיה הקולנועית לפעולה ושינוי, על גבורה הקרבה ותקווה ולמעשה עוזר בשיקוף הסיפור האנושי של כל יצירה ויצירה.

אהבתי את הניתוח של ״סיפור טוקיו״ של אוזו בפרק סולידריות אנושית, ספר שכביכול נחבא אל הכלים ומספר סיפור קטן מאוד על זוג קשישים המבקרים את ילדיהם. ״הבמאי מתכוון שהצופה יושפע ולמעשה מטעין אותו ברגשות עזים של כאב, חמלה, אמפטיה ותסכול.״ לדברי זליכה, אוזו מראה לנו את האמת על החיים האנושיים. מעבר לתחושת הנוסטלגיה האישית שלי, ככותבת אני מזדהה מאוד עם הכוונה ליצור סיפור אנושי שיפעיל את הקורא רגשית ואולי יוביל לשינוי כזה או אחר. בפרק על סולידריות חברתית (״איזה חיים נפלאים״ קפרה) זליכה נוטש את הניתוח הקולנועי לטובת הרצאה על היסטוריה כלכלית עם אמירה כי סולידריות חברתית תהיה נפוצה אצל אותה קבוצה של מעמד בינוני או גבוה ופחות אצל מעמד נמוך. מהשיטה הפאודלית ועד הפרלמנט הבריטי אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהסרט עצמו (כמו בשקדי מרק, לפעמים המרק הוא רק תירוץ). עם זאת לקראת סוף הפרק הוא חוזר למסר של קפרה לכך שהציבור הרחב צריך לפעול אחד עבור השני כי אף אחד לא יעשה זאת עבורו. משעשע לקבל מסר בסגנון ״פועלי כל העולם התאחדו״ מאדם שהיה אחראי בין היתר למדיניות ההפרטה של שירותים ממשלתיים.

הניתוח שלו על ״האשליה הגדולה״ של ז׳אן רנואר (הבן של...) בהחלט העלה בי געגוע לסרט הנפלא ולמסר האנטי מלחמתי שלו והראיה של האינדיבידואל בעולם לאומני. הסרט שיצא ב1937 וקדם למלחמת העולם השנייה ואכן, כדברי זליכה, הציב את השאלה מהי האשליה הגדולה, והאם דווקא ההומניזם של רנואר הוא האשליה? שאלות אלו עומדות למבחן אקטואלי וכרוני בבחינת הסכסוך היהודי-פלסטיני. במקום שבו אין אדם – היה אדם ובכל זאת, האם אפשרי להיות אדם?

בפרק על האנטישמיות, שוב זליכה נוטש את הסרטים שהיה אמור כביכול לנתח ותוהה על מקורות האנטישמיות בהתכתבות עם מגילת אסתר וא.ב יהושוע. אני תוהה כיצד נראה הקורס והאם שם הייתה התייחסות לסרטים, על כל פנים מצאתי את הפרק חסר. גם היציאה שלו כנגד יוצרים פוסט מודרניים כגון טרנטינו לא עלתה בקנה אחד עם עמדותי. אבל בסופו של דבר נהניתי הנאה רבה בקריאת הספר, בזיכרונות מהסרטים הישנים ובניתוח הקולנועי שלהם. מצאתי את הקריאה והעיסוק בנושא מעוררי השראה, הן ערכית והן יצירתית.