ביקורת ספר
נוצות מאת חיים באר
רומן הפרוזה הראשון של באר הוא גם היצירה הראשונה שלו שקראתי. הקריאה בה הבהירה למה התכוון המשורר בביטוי ״ספרות יפה״ והזכיר לי את השנים הראשונות באקדמיה שפקחו את עיני אל העולם במובן של מגוון רעיונות רבים ושונים שיכולתי להתאהב בהן ולהרפות או לתת לחלקן לעצב את חיי. לא רק הרעיונות הנאים (אשר במגע עם בני אדם נטמאים ומתקלקלים) שמחו אותי בספר, אלא גם ההצצה ההיסטורית לתקופת ירושלים המחולקת בין ישראל לירדן (הפגנות יום השילומים למשל), ההווי השכונתי והכלכלי, התנגשויות בין זרמים שונים ומבט חודר קרביים לכוחותיהם וקלקולם של הגיבורים. באר, שמלבד היותו איש ספר במספר תפקידים, הוא גם מדריך טיולים, מנצל את העלילה הירושלמית להכיר לנו את פינות החמד השונות וההיסטוריה שלהן.
באר מספר על ילדותו של נער ירושלמי, יחיד להוריו הניצים, ועל ידידותו המפוקפקת עם לדר, תמהוני אידיאליסט המנסה להחיות את צבא התזונה על פי עקרונותיו של המלומד יוסף פופר לינקאוס. הגיבור הצעיר נמשך אחרי הכריזמה והאידיאליזם אף יותר מהרעיון של הזנה אחידה ומוחלטת של כל אזרח. הרעיון כי מדינה שבה יש אזרח אחד שסובל מרעב זו מדינה שנכשלה מתחברת לאידאולוגיה הסוציאל דמוקרטית שלי ותעסוקתי הלא משתלמת כלכלית כעובדת סוציאלית. לדר טורח בהקמת צבא התזונה ומנסה לחבור אל החוג הוינאי המלומד או חוג הצמחונות והטבעונות בירושלים ואף לגייס כמנהיג את ד״ר שוייצר מאפריקה אבל הם אינם שועים לקריאתו לגאולה (לפני שאומר נואש ומדרדר בשיטותיו). מסעו זה המתואר מנקודת מבט של מעריצו הצעיר, מפגיש את הקורא עם החוגים השונים והתרבויות השונות שהרכיבו את ירושלים דאז, במבט שהוא סקרן, ביקורתי ומשעשע. למשל, מרחיב באר על החוג הוינאי בתאור שכניו של הנער שמעריצים את הקיסר ג׳וזף פרנץ וחוגגים הולדתו ואז עורכים מסיבה ליום ביקורו בירושלים וכל אוהביו אוספים צלמים נשכחים ומוזנחים על מנת להעלות בחיבה זיכרונות אבותיהם.
אגב זכרון אבות, גיבור הספר נוצות, כמו דודו צודק העובד בארכיון בית המשפט, מתחקה אחר אילני היוחסין וההיסטוריה האישית של גיבוריו ובהם לדר, אביו ואימו. איסוף המידע נשמע מפיות ביקורתיים ואף ארסיים לפעמים, שלא בוחלים בערבוב רכילות ואמיתות וכולם באים אלינו כחלק מהנרטיב. הסיפור עצמו נע ונד בין הזמנים. הוא מתחיל ונגמר עת הגיבור משרת בצבא, אבל הספר כמעט כולו מתרחש בילדותו ונע כמעט ללא סדר בין רגע אחד לאחר כאילו לפי ״היזכרות״ בדבר אחד והבטחה לחזור אליו מאוחר יותר. כתיבה זו משאירה אותנו הקוראים במתח יחסי כדי להבין ולחבר את השתלשלות העניינים.
בתחילת הספר עוד מתמקד הנער בסיפורם של הוריו וביחסים ביניהם. אביו שכמו אביו לפניו, היה איש יצירתי ובעל מעוף חווה דחיה של רעיונותיו השוברים את רוחו ומקדיש זמנו לריקלין, הקברן הידוע גם בשם רב אליה, אשר מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו לא פחות מלדר הנערץ. ידידותם של השניים היא כעצם בגרון של אימו ורק לאחר מות האב מתגלה סיבת הסתודדתם המרגשת עד מאוד – רגע מקסים ושובר לב בשליש הראשון של הספר ואשר אין עוד כמותו לאחר מכן (לטעמי). הנער גם בוחן את אימו המרירה ונע איתה עד לבגרותו עת הפך הוא לאב והיא עומדת למות. לאחר מותה הוא מגלה את חסדיה וסודותיה השופכים אור חומל יותר על התנהלותה בילדותו. למרות המריבות הקשות בין השניים, אין בליבו דבר עליהם והוא הולך ויוצא אל שכניו, חברו הצעיר חיים וחברו המבוגר לדר. אולי היציאה אל העולם והחיבור לזקניו ממנו הוריו סולדים הייתה תגובתו לבית העצוב בו גדל.
אמרתו של יוסף פופר לינקאוס, המרחף מעל פני הספר כגיבור נוכח לא נוכח כי ״זו זכות לחיות וחובה למות״ מהווה מוטיב מרכזי בספר המציע אידיאולוגיות המצדיקות את הזכות לחיים, החלומות והרעיונות שכמו החיים עצמם נגנזים ונמוגים לעיתים מבלי להותיר סימן. המוות עצמו נוכח לא פחות. החל ממותו של בנם הראשון של הוריו הנשמר בסוד זמן מה ומעצב את חיי הזוגיות המתפרקת עד להפלה אחרת מאוחר יותר; המסע של האב לשימור ושחזור הקברים הנתוצים בשטח הירדני עת תאוחד ירושלים שוב ואיתם קברי הילדים ובנו המנוח; נוכחותו של ריקלין הקברן ומימרותיו ועסקיו המובאים אל הבית ולאורך כל ילדותו של הגיבור, עד לתפקידו של הגיבור בצבא כמאתר נעדרים ואוסף גופות. למרות אופיו המשועשע והקורץ לפעמים של הספר, העיסוק במוות כחלק מהחיים עדיין מכביד על הלב. הוא זה שגם אולי מנסה ״להחיות״ את המתים על ידי איסוף המידע ותאור הנרטיב שלהם כסוג של נחמה, אם כי החידלון מצליח להשתלט. למשל, הניסיון של הגיבור לזהות האם לדר הותיר אחריו צאצאים רק כדי לגלות בסוף הספר כי התשובה הייתה חיובית אך חסרת תועלת.
אומר כי אהבתי לקרוא את נוצות שהזכיר מעין שילוב של עגנון ומאיר שליו או סמי מיכאל. עם זאת חרו לי תיאורן של דמויות מזרחיות (באופן כללי או הבגדדיות שעבדו עם הדוד או האישה התימניה של לדר) אשר עיקרן היה לעג או דגש על חסרונותיהן. למשל, חזרה על נושא השיער השמנוני ומריחת שיער במרגרינה, אשר ידוע לי כמנהגן מסבתי עליה השלום ומתואר בספרי הראשון ׳ספרי תמה תמימה׳ ואשר מתואר כאן בשליליות וכמאפיין מביש. כך גם הלבוש הצעקני, עישון סיגריות, דיבור חסר מעוף או אידיאולוגיות העוסק בסרטים ובגברים. אני יכולה למצוא נחמה בלגלוג שלא חס גם על החוג הוינאי או עדת הצמחונים ומריבותם עם הטבעונים, אבל בעוד להם נמצא פיסה חיובית כזו או אחרת בדעתו של הגיבור, המזרחיות נותרו ״אחרות״ וטוב שאזכורן היה מועט ביותר. למרות צביטה בלתי נמנעת זו בקריאה של ספר שיצא לאור שנתיים לפני שנולדתי, אני ממליצה לאוהבי הסוגה לקרוא בו.
ביקורות נוספות של שרית גרדוול
כס הזכוכית 2 - כתר חצות
כס הזכוכית – כתר חצות – ספר שני Crown of Midnightאני כרגע תקועה באמצע ספר ההקדם שהמליצו לי לקרוא לפנ...
כס הזכוכית 3 - יורשת האש
כס הזכוכית – יורשת האש – ספר שלישי Heir of Fireסֶלֵינָה סַרדוֹתִין המתנקשת המפורסמת היא שבר כלי, שיכ...
מקומאחר (כריכה חדשה)
מקומאחר מאת גבריאל זוויןליז בת החמש עשרה מתה. לוקח לה כמה זמן להבין שהיא מתה. היא בטוחה שזה בעצם רק ...



