הנחלה

הנחלה מאת מריה טורצ׳נינוף

את הספר הנפלא הזה רכשתי בעקבות סקירה שקראתי כאן. חיכיתי בסבלנות לחופשה המיוחלת שלי בשוויץ כדי לקרוא אותו ואמנם הנופים הם אינם אותם נופים, אבל הטבע והחקלאות סביבי עזרו לי לשקוע בתוך עולם הנחלה.

הנחלה הוא ספר אפי שמשתרע על פני מאות שנות, החל מהמאה ה17 ועד המאה ה21 ומלווה את הגיבורים השונים החיים בנחלת נובקה בפינלנד. בנחלה ביצה קסומה עם פיית יער שמתערבת מדי פעם בחייהם של תושבי המקום, יער עבות, פרחים וזרעונים. בסמוך מתפתחת ומתקיימת האדמה החקלאית, חווה עם ובלי בעלי חיים וגינת ירק שמעסיקה את חיי התושבים מבוקר ועד ערב. אומר שתאורי העבודה הקשה, המשימות המפרכות וההתמודדות של חקלאי המקום הן בחיי היום יום והן בזמן מלחמה לימדו אותי על החיים המלאים והעמוסים לעייפה של החקלאים כמו גם התמודדויות ייחודיות רק להם. העובדה שעתידם תלוי באופן מוחלט בעבודת הכפיים שלהם מחד החרידה אותי ומאידך הערצתי אותם על כך. כל יורש וכל עובד אדמה התמודד עם אתגרים כאלה ואחרים אבל לאחר קריאת כל הספר, המבט על דוריס הקשישה (זו שמעולם לא נישאה, ובעצם כבר הייתה נשואה – לחווה) שמנסה להמשיך ולעבוד כרגיל למרות הקושי הפיזי ובבדידות איומה הפך למשל בעיני על עולם החקלאות ועבודת הכפיים מול הקדמה והתעשייה.  

הספר בנוי מ19 סיפורים קצרים בהם הגיבורים מתחלפים בכל סיפור. לפעמים יש קריצה או התייחסות לדמות מהסיפור הקודם, הפעם בגיל מבוגר יותר מה שמאפשר את חווית מעבר הזמן. הסיפורים הם שונים הן בתוכן והן בסגנון והדבר היחיד שמקשר בין כולם זו הנחלה עצמה. הגיבורה השקטה והנוכחת.

הכתיבה נפלאה ומרשימה והסיפורים עצמם נוגעים ללב ואיך שהוא תמיד גדולים יותר מסך כל חלקם. למשל המפגש בין הכומר לפיית היער. ״פעם אהבו אותי. הקריבו לי קורבנות. ראו בי אם ואחות ועכשיו... עכשיו אני נתקלת רק בפחד וחמדנות. בני האדם רוצים רק לכפות עלי כניעה.״ הכומר שרוצה להציל את נפשה לומד להכיר את הטבע ולאהוב אותו. הוא נמלט מזוועות המלחמה ואמונתו מעורערת ממילא. היא עוזרת לו למצוא את אלוהים בטבע ושנתיים מאוחר יותר מוצאת עבורו גם את שני בניו שאבדו במלחמה. סיפור זה למשל מביא איתו גם את המפגש בין דת לטבע, בין גבר לאישה כמו גם התמודדות עם טראומות המלחמה ותקווה מחודשת לחיים. הוא מהווה דוגמה לעושר הרב בסיפור אחד קצר. תארו לכם שיש לכם ספר שלם מלא בסיפורים כאלה!

סיפור אחר מפגיש בין פרופסור שמגיע לחקור את צמחי הביצה וסביבותיה וסופיה, הנערה רומנטית שגרה בחווה וחולמת לעזוב את החווה וללכת איתו אל העיר הגדולה. בסיפור הזה נחשפת הפטרונות של אנשי העיר מול אנשי הכפר, אם אפשר לקרוא להם ככה. ההבדלים התרבותיים וההתנשאות מול אותם תושבי הנחלה שנתפסים בעיני הפרופסור כנבערים ומטופשים. אל דאגה, סופיה נוקמת בו היטב. אבל הפער הזה בין אנשי העיר לאנשי הנחלה מתבטא שוב במפגש של סטינה הצעירה שמגיע לקיץ בנחלה ומזדעזעת מהחלב החם ומהעדר המקרר. היא לעומת הפרופסור, לומדת לאהוב את הנחלה ומתאהבת בכל מה שיש לאזור להציע.

השוני בסגנון הכתיבה מתבטא בנקודות מבט שונות, גילאי מספרים שונים, כתיבה של מכתב או הוראות או כתיבה פיוטית לירית למהדרין. אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר הוא: ״לחם ואבנים״ הוא בנוי בצורה מיוחדת וכרונולוגית לכאורה כאשר הלחם והאבנים מתחלפים ומתארים בצורה שוברת לבבות את סיפור אהבתם של הגיבורים וההתמודדות עם חרפת הרעב הגדולה בנחלה.  

לרוב הסיפורים נעים בין יורש ליורשת לבן דוד או צאצא כזה או אחר מאותה שושלת, אך ניתן מקום ואף סיפור שלם בפני עצמו גם לעובדי החווה הנלווים. בפרק/סיפור ״מפות״ אנט, נער החווה העובד אצל סוון, מתקשה לדבר עם נשים או בכלל ומתבטא באמצעות מפות. הוא מצייר את הנחלה, את הדרכים, את הסיפורים, את ההיסטוריה, את אהבה והמוות כולם באמצעות מפות. כמוהו גם הספר עצמו הוא סיפור אהבה לקרקע החקלאית בפינלנד והפרק הזה ייחודי בין היתר בגלל ההתכתבות שלו עם המחברת עצמה ועם הספר כולו. אנט חי בתקופת מלחמת העולם השנייה וחווה רגע קסום אחד של אהבה שמחזיק אותו לאורך תקופות קשות יותר. גם הספר היפה הזה, הנופים, הטבע, האנושיות והתקווה שהם מביאים הם רגע אחד קסום שמעורר השראה בלבבות ונשאר מפמפם גם הרבה אחרי שמסיימים לקרוא אותו.

אם לא היה ברור, נשבתי בקסמה של הנחלה ואני ממליצה בחום על הספר הזה. הוא מאלה שיקבלו מקום של כבוד בספרייה שלי.