שסעת וכיפורים

שסעת וכיפורים מאת אדיר שור

את הספר רכשתי בשבוע הספר האחרון (לפני כחצי שנה!) ולמרות הכריכה המהממת והתקציר האחורי התעכבתי בקריאתו. עכשיו כשסיימתי אני תוהה לעצמי למה אני לא שומעת עליו יותר. אני חושבת שכל אוהבי הרואה של יובל אטיאס המחכים בקוצר רוח לספר השלישי, יכולים בכיף לספק את תאוותם לפנטזיה עירונית רווית דם ודרמה.

רינת, עובדת סוציאלית, שאיבדה את אימה לאחר שזו נעלמה לאיזה מוסד למתמודדי נפש ונפטרה בילדותה, מתחילה לעבוד בהוסטל מוזר למתמודדי נפש בירושלים. היא מכירה את הפסיכיאטר החתיך והמוזר ד״ר שניאור השייך לקהילה מסתורית בשם פורשי עלמא שמארחים את דיירי ההוסטל לארוחות שבת בישיבה שלהם בעיר העתיקה. יחד איתה מגיע מיכאל, ידיד נעורים שלה, לעבוד שם כמדריך ויחד הם מנסים לפצח את הסוד של המקום ומגלים הרבה יותר ממה שהיו יכולים לדמיין כמו גם את הקשר לסיפורה של אימה של רינת.

ד״ר שניאור, הוא אייזיק שנאור תלמיד מבריק של דון אברבנאל מקסטיליה של תקופת גירוש ספרד אשר נשאר לשמור על אימו החולה והופך מומר ואנוס אך בכל זאת מקיים שיעורי תורה בהסתר וסופו שנרצח, רק שזר שנכנס לחייו שעל מנת ללמוד תורה בלילות (ואפשר רק לקוות כי הוא אביו הנוטש אבל אין לכך סימן בספר) מציל אותו והופך אותו (זהירות קלקלנים?) לערפד.

העלילה נעה בין סיפורה של רינת, סיפורה של צעירה דתית מעט אבודה שלא חושבת שהיא טובה מספיק ונמצאת בקשר רומנטי לא משהו שמתחיל להכיר את עצמה יותר וללמוד מה חשוב לה ומי. רינת נקשרת לדיירים ודואגת להם וההוסטל הופך להיות סוג של בית (אחרי שנים של נדידה בין בית לרחוב ובין דת ואמונה לשבירת גבולות). דמותו של אביה הארכיאולוג מקסימה ומאפשרת מקום וחיבה אליו היא פונה כדי להבין כל מיני סמלים ורעיונות. אפשר לומר שהמסע שהיא עוברת בחיפוש אחר אימה במסגרת ההוסטל מקרב ביניהם מעט.

במקביל לקו עלילתי מותח ויפה זה, יש את סיפורו של אייזיק שמחפש את עצמו ושוכח את עצמו ועובר גלגולים שונים עד שמוצא תכלית לחייו הנצחיים. הסופר בחר לשלב את מסעו של אייזיק במסעות מוכרים בהיסטוריה היהודית כגון גירוש ספרד, רדיפות היהודים בפורטוגל לאחר מכן, מפגש עם המהר״ל מפראג וגרסה שבה הוא המציל של היהודים ולא הגולם. הוא חובר לפולקלור רחב יותר במפגש עם ערפדים נוספים בולאכיה (רומניה) ומפגש ראשון עם הצבועים (כגון אנשי זאב שבעצם עברו רק הפיכה חלקית מידי ערפד והם משתמשים בהם). המחבר ממשיך במפגשים נוספים לאורך ההיסטוריה ומעניק ייצוג ליהודי אתיופיה במפגש של אייזיק שם עם ידידו הטוב אותו הוא גם הופך בסופו של דבר – סתואל ואז מגזים ממש בעיני בדחיפה של עוד מפגש היסטורי – הפעם כפסיכיאטר בציריך והמפגש עם סבינה שפילריין (אני מעדיפה את הגרסה הקולנועית שנותנת לה מקום הרבה יותר משמעותי בסרט ״עד כלות הנשמה״).

אהבתי את הספר מאוד! קראתי בשקיקה את קורותיה של רינת וקורותיו של אייזיק וחיכיתי בכליון עיניים לגלות את הסוד שמאחורי ההוסטל המוזר ומה לעזאזל קורה שם. אני חושבת שהספר כתוב היטב ונותן עומק משמעותי לדמויות השונות, כמו גם מתמודד עם שאלות יפות של זהות ואמונה. אהבתי את השילוב של פסוקים שונים ואת האופי הדתי אורתודוכסי פתוח של רינת ושמופיע בספר. כמובן שלא יכולתי שלא להסתכל על הבחירה בקהילה חרדית כמוצצת דם, אבל בסוף מסתבר שהם הטובים אז ברוך ה׳, אין לנו נפילה לסטראוטיפים. באופן כללי הספר מביא מהשוליים למרכז הן את הדמויות הראשיות והן את עולמם של מתמודדי הנפש, דבר שאני אוהבת מאוד.

קוראים בעלי בקיאות בסיסית בעולם הספר היהודי יכולים להרוויח יותר כמו למשל באזכורים (יש כבר ביטוי בעברית ל״ניים דרופינג״?) כמו בן זומא ואחרים והאחרונה (חשדתי) שהפילה את לסתי, ברוריה. מגניב. אחד הדברים שהופך אותי להוביאנית (מעריצה של דוקטור הו) זו החיבה להיסטוריה חלופית שמספרת את הסיפור מנקודת מבט אחרת ונותנת סיבות אחרות לארועים. כמו בשכול כישלון וזומבים הנפלא של אמיר חרש, גם שסעת וכיפורים של אדיר שור, מספר לנו לא רק את סיפורה של רינת וההוסטל אלא של חלק נרחב מההיסטוריה היהודית מנקודת מבט אחרת.

כמובן שיש לי גם טענות, כי אני מפונקת וזה ספר טוב מדי מכדי לא להיות מושלם.

זהירות קלקלנים.

קלקלנים אמרתי.

לכו מפה.

אומר שהיה ראוי להכיר מוקדם יותר את האדון (האויב האולטימטיבי) ואת מניעיו, גם הקרב במצדה מתרחש מהר מדי ומבולבל מדי ואמנם אנחנו לומדים את האמת על אימה של רינת אבל האדון לא שם ואין פתרון לקונפליקט בינו לבין אייזיק (שומרים משהו לספר המשך?) כמו כן, מיכאל שהקריב הרבה והיה מוכן ללכת אחרי רינת באש ובמים מחליט פתאום לעזוב לתל אביב? למה? מה קרה? אנחנו לא מבינים את ההחלטה שלו.

זהו אלו הטענות. זה וההגזמה בציריך.

תודה על ספר נפלא!