הגשר

יש דרגות של ברק בעולם. הנוצץ, כזה שמסנוור כשמסתכלים עליו וזה כמו להביט בשמש בוהקת. יש ברק של עוגת שוקולד בחלון ראווה של קונדיטוריה, ציפוי השוקולד מבריק כמו לכה וחושבים שהיא כמעט מבריקה מדי למאכל אבל אלוהים כמה שהיא טעימה. יש ברק רגיל, כמו אנשים בסנטרל פארק שבהתאם לזווית של השמש יכול או לא להופיע להם על המצח ניצוץ, ויכולים לכסות אותם צל וצללית שיראו כמה הם בלתי־ראויים. ואז יש עמום. דברים, אנשים, שעליהם השמש לא זורחת. השקופים, למעשה.

ועם הציטוט המדהים הזה אני רוצה רגע שתעצרו לחשוב – מה זה אומר להיות שקוף? מה זה אומר להיות מבריק? ומה זה בכלל עושה לכם, הציטוט הזה?

הפעם נוהל הטריגרים יהיה זה שפותח את הסקירה כי תאמינו לי – אתם תזדקקו לה. חרדה, התאבדות, מוות, יחסי אבות – בנות, התעללות רגשית, בריונות חברתית, הומופוביה, הפרעות מאני דפרסיה.

ויחד עם רשימת הטריגרים קבלו גם משפט אחד להורים שביניכם – את הספר הזה אתם רוצים לקרוא. אף על פי הנושאים המרתיעים, הספר הזה מלמד אותנו איך להיות הורים טובים – ואיך לא להיות הורים לא טובים. ובעיקר – הוא נותן לכם הצצה לעולם בני הנוער כפי שהוא משתקף מנקודת המבט של שתי דמויות ראשיות ש... ובכן. אין ביניהן קשר. מלבד הגשר.

האומנם?

הייחוד של הספר הזה הוא שהתקציר של הספר מקיים בדיוק מה שהוא מבטיח. הוא לא מסתיר מכם שום דבר. אין פה הפתעות. לספר הזה יש ארבעה חלקים. חלק אחד זה כשטילי קופצת ומתה וארון נותר בחיים ומתמודד עם התוצאות של המוות שלה בלעדיה. החלק השני זה הפוך – כשטילי נותרת בחיים וארון מת. החלק השלישי – שניהם קופצים. ובחלק האחרון אף אחד מהם לא קופץ.

ארון קופץ וטילי לא.

טילי קופצת וארון לא.

שניהם קופצים.

אף אחד לא קופץ.

זה בדיוק מה שקורה בספר הזה. אתם תיכנסו לנעליים של כל אחד מהם, תבינו לעומק את הדמויות הכואבות של ארון וטילי שסובלים כל אחד מהם מבעיה שונה, תרגישו כאב קשה בלב, תרגישו שהעולם נופל עליכם – תרגישו שנגמר לכם האוויר...

ותרגישו הקלה. הקלה מוזרה. למה הקלה מוזרה? כי אתם תתחברו כל כך לארון המוזר וטילי המגניבה שבסופו של דבר תבינו הכול. אפילו מה התוצאות של הקפיצה שלהם עושה לסביבה. אפילו איך החיים ממשיכים. אפילו איך בסופו של דבר הם מאזנים זה את זה בצורה מדהימה למרות שהם כל כך שונים.

ולמרות זאת, תרצו לקלל. הרבה. כי לא תוכלו להשפיע על העלילה. לא תוכלו לעזור לאף אחד מהם. לא תוכלו אלא לצפות בזה כמו סרט אחד ארוך ולחכות לסוף. האם הוא טוב? האם הוא רע? האם הוא באמצע? את זה תיאלצו לגלות – לבד. אני לא עומד לספר לכם איך זה נגמר.

טילי בוהה במים וחושבת על הכוח שלהם. הם גם החיים וגם המוות בו־זמנית. אנחנו חיים מהם ונמות בלי מי השתייה, ואף על פי כן עודף מים, כמו נהר ההדסון הגועש לפני

ב"הגשר" הנושא העיקרי, כפי שוודאי ניחשתם, הוא הגשר. המוות. האי וודאות. אבל הסיפור האנושי שמאחורי ההתאבדות, מה קורה לדמויות לאחר שאחת מהן מתאבדת – היא זו שמניעה את העלילה ונותנת לנו נקודת מבט ייחודית אחת. לעזאזל, זה מגיע אפילו שלושים וחמש שנים קדימה לאחר ההתאבדות. עד כדי כך הסופר השקיע במחשבה בכתיבה.

מתחשק לטילי לצחוק. זה קטע של מבוגרים. הם חושבים שהכול קשור אליהם. זה לא קשור אלייך, ד"ר בראון. צאי לסוף שבוע ארוך באיסט המפטון עם המשפחה המושלמת שלך, ד" ר בראון. תזללו פריכיות פול ותשתו מים עם אלקטרוליטים בנסיעה מזרחה במכונית החשמלית שלכם, ד"ר בראון. חתיכת דפוקה.

ככה, בפשטות רבה, טילי שוטחת בפנינו את המחשבות הבלתי מצונזרות שלה. בצורה כזו היא נותנת לעצמה להיות פגיעה כלפי הקוראים. וזו לא הפעם היחידה שהיא פגיעה. גם ארון מצדו נותן לנו הצצה לפגיעות שלו ולצד הפגיע שלו שמבוטא אחרת. בעוד אצל טילי הדבר מבוטא במחשבות, אצל ארון הם מבוטאים בדיבורים.

הוא מסתובב להביט בים. הכחול־ירוק גואה ויורד, רסס ניתז מהגלים. זה כל כך יפה, וכאילו אין לו גישה ליופי. הוא לא יכול להרגיש אותו, להפנים אותו. היופי הוא חלק מתמונה שהוא עצמו לא חלק ממנה. ומשהו בזה גורם לו לא לעשות את מה שהוא היה עושה בדרך כלל, שזה להסביר את ההבדל הפנימי בין דיכאון לבין מה שקורה לו. כי הוא שונה. הוא לא חלק מסטטיסטיקה או ממחקר. הוא ארון, ואף ספר לימוד לא יוכל להסביר את מה שקורה לארון, ובטח לא במילה אחת.

התובנה הזו בציטוט הנ"ל הוביל אותי להרבה מחשבות משל עצמי. אפשר להגדיר את עצמי במילה אחת? אפשר להסביר את עצמי ומה שקורה לי בקשת הרגשות שלי? אפשר להסביר למה יש לי דיכאון כמו לארון? כנראה שלא. אבל עוד ניגע בזה כי זה משהו שכדאי וחשוב להבהיר – הסופר לא סתם בחר בנושא הזה – הוא בעצמו מבהיר את זה ב'דבר הסופר' בסוף הספר. הוא מבהיר שהוא מדוכא ומטופל כמו שצריך. הוא נותן לנו להרגיש מה קורה בתוך העולם הפנימי של ארון לאורך כל הספר – בנקודות השיא, בנקודות השפל ובעיקר – מה שביניהם. לא סתם אמרתי שזה ספר להורים – כי זה ממש נותן להורים הצצה לעולם הרגשות הפנימי של המתבגרים. בין אם הם עם הפרעות חרדה, עם מאניה דפרסיה, דיכאון, או לאו – לכל המתבגרים יש אותו מכנה משותף. הם כולם חושבים כמעט אותו הדבר. הסופר מבהיר את הנתון המדכא – אחוזי ההתאבדות של נוער גאה הוא אחוז גבוה במיוחד בגיל הזה.

ברגע פתאומי שמשתלט עליו, הוא מחבק את אביו, ואביו, כאילו יודע, כאילו מבין בדיוק מדוע המוזיקה הובילה לחיבוק, משיב לו חיבוק, וככה על טראסת בת'סדה, אב ובנו אוחזים זה בזה ונאחזים בחיים היקרים. והכול טוב בעולם.

עוד נושא שעוסק בו הספר הזה הוא יחסים בין אבות לבנים ואבות לבנות. תראו, זה אף פעם לא פשוט להתבגר ופתאום דברים משתנים. עזבו לרגע את הצד הפיזי. עזבו לרגע את הצד המיני. פתאום צצים רגשות ודברים חדשים. פתאום לוח הרגשות מתרחב. זוכרים איך מסתיים הסרט "הקול בראש"? פתאום יש לוח חדש עם מקשים חדשים ורגשות חדשים. לזה בדיוק אני מתכוון. המתבגרים וההורים פתאום איבדו קשר וצריך למצוא את הקשר הזה מחדש. וזה נושא שמתעסק בו בצורה מאוד יפה ומאוד מעניינת. התחברתי מאוד לנושא הזה אבל לא יכול לפרט למה כי ספוילר.

המילים מקרינות כלפיו טוב וחום. הוא נאחז לרגע בחיים היקרים, בולע את מה שהוא ממש מוכרח לומר לה, יודע שזה עלול לקחת ממנו את הרגע הזה, והוא לא יכול להתמודד כרגע עם האובדן הזה.

לא זוכר באיזה סיטואציה זה קורה, אבל ממש התחברתי לזה. זה אומר שהוא לא רוצה להתמודד עם לאבד משהו שיקר לו ללב. וזה...... ממש מקסים בעיניי.

לסיכום –

הספר אולי מדבר על מוות, דיכאון, ויחסים בין הורים למתבגרים - אבל הוא גם מדבר על תקווה, על סיכוי לעתיד טוב יותר, על מקוריות, על נקודות מבט שונות, והתקציר קיים את בדיוק מה שהוא הבטיח לי. הבטיח לי ארבע חלקים – ואת כולם קיבלתי. איזה סוף בחר הסופר? תצטרכו לגלות לבד.

אה וכן, גם דמויות המשנה של הספר מהממות כל אחת בדרכן. במיוחד בריט, אחותה הקטנה של טילי.