אחת והיחידה

״אחת והיחידה״ - הספר הטרי של אילת טלמור-רז - נכתב בהשראת שירותה בחיל המודיעין, שאני מכיר היטב ומקרוב מאוד, כמו את הסופרת, שבגילוי נאות - היא לא רק אישה חכמה ומוכשרת (ויפה), אלא גם אשתי (בהזדמנות אחרת, אך קרובה, אכתוב על החוויה של שני סופרים תחת קורת גג אחת, אבל כרגע אתמקד בספר עצמו).

פעם אחת, לפני הרבה שנים, ראיין אותי ראש אמ״ן (שלא ננקוב בשמו, די לומר שהוא התקדם יפה מאז) כמועמד לתפקיד מטה בכיר. הוא שאל אותי מה החזון שלי לגבי החיל.

עניתי לו שלדעתי חיל המודיעין הוא חיל טוב מאוד שמורכב מאנשים מעולים, אבל שחיל האוויר, לעומתו, הוא חיל מעולה שמורכב מאנשים טובים מאוד. המשכתי ואמרתי שהייתי רוצה לעזור לו להפוך את חיל המודיעין לחיל מעולה ושהפער, בעיני, טמון בתרבות הארגונית ובתהליכי הניהול.

יומיים לאחר הריאיון, היה מי שאמר לי ש״התשובה החצופה הזו עלתה לך במינוי.״

היום, כמעט עשרים שנים לאחר מכן, אני לא באמת יודע אם זו הסיבה שלא קיבלתי את התפקיד (יש מספיק אנשים שיגידו שלא היו חסרות סיבות נוספות), אבל נותרתי דבק בעמדתי. גם שירות המילואים שלי לאחר השביעי באוקטובר הותיר אותי מוטרד ולמיטב הבנתי, תחקיר אמ״ן (עד כה) משקף אותה לא רע – יש הרבה מה לשפר בתחום התרבותי והניהולי.

ושלא אובן לא נכון - השלם של אותה תקופה היה (ועודנו) גדול, ענק, עצום, אבל קטן מסכום חלקיו. חיל המודיעין היה (ועודנו) נהדר, אבל אפשר יותר. רק צריך לרצות, לא לוותר, ולעשות.

לתרבות ארגונית יש עוצמה שאין לשום דבר אחר. היא מתעלת כל מהלך בכיוונה ובולמת כל ניסיון להתנגד לה. היא טבועה בקירות ונמצאת באוויר החדרים. היא כוח טבע, שלהתגבר עליו נדרש כוח חזק יותר. למעטים יש כוח כזה. לבודדים. ובארגון ציבורי, מתוקצב, זה קשה שבעתיים.

אילת כתבה את סיפורה של מיכל, קצינה שנטשה קריירה משגשגת בניו יורק כדי לחזור לצבא ושרוצה לחולל שינוי עמוק ביחידת המודיעין שבה היא משרתת, כדי שילדיה (וילדי כולנו) ישרתו בצבא מתוקן וחכם יותר. הסיפור אמנם מתרחש בתחילת שנות האלפיים, אבל הוא רלוונטי גם היום. אולי אפילו יותר.

מיכל יוצאת להרפתקה אישית ומקצועית. היא חולמת על ניהול סדור, מבוסס נתונים ומונחה יעדים. על ארגון שיודע למדוד את תוצריו באופן שיסייע לו להיות הכי אפקטיבי שאפשר. על יחידה שבה השלם גדול מסכום חלקיו.

אבל כבר בנקודת המוצא של מסעה, מיכל מגלה שהיחידה עטורת הפרסים, שמזכירה בהיבטים רבים את ״מלחמת הכוכבים״ בואך ״מסע בין כוכבים״, דווקא דומה יותר מזוויות מסוימות ל״גבעת חלפון״ פינת ״אפס ביחסי אנוש״.

זו יחידה שהכול מונח לפתחה, יחידה של גם וגם. גם התרעה למלחמה וגם סיכול טרור. גם בטחון שוטף וגם פעילות התקפית יזומה. גם גרעין איראני וגם בט״ש לאורך גבול השלום הירדני.

ובאותו אופן, היחידה היא גם חכמה וגם טיפשה. גם חדת ראייה וגם עיוורת. ענווה לפרקים ויהירה לעיתים אחרות. זו יחידה שמלמדת להטיל ספק בכל דבר, אבל במקביל זו יחידה שחושבת שהיא יודעת היטב מה הדבר הנכון, וודאי שאינה זקוקה להסברים.

חשוב לציין שבספר הושקעו מאמצי כתיבה ועריכה רבים (שזכיתי לראות מקרוב ולהתפעל מהם) שנועדו לפשט את תהליכי העבודה המודיעינית ולהנגיש אותם לקהל הרחב, שאינו בקיא בחומר. לטעמי ההישג הושג בהצלחה רבה. הספר קריא מאוד וקולח, וכתוב בשפה יומיומית, בהירה וברורה.

המסע של מיכל הוא רכבת הרים. סיפור אישי שנקרא כמו ספר מתח שמשלב דמויות מרתקות עם מודיעין וטכנולוגיה, שיש בו סיבובים חדים ופיתולי עלילה שישאירו את קוראיו וקוראותיו, לעיתים, חסרי נשימה.

למרות שיש ב״אחת והיחידה״ לא מעט אלמנטים אוטוביוגרפיים, הספר אינו ממואר ומי שינסה לזהות את הדמויות שמופיעות בו, יעלה חרס בידו. הן ייראו לכולנו מוכרות וידגדגו לנו את שולי הזיכרון מכיוון שפשוט יש כאלו בכל יחידה צבאית ובכל ארגון בכלל.

מסעה של מיכל נכתב בעיניים טובות, מתוך אהבה אמיתית ודאגה למקום הזה, שחלקנו היינו חלק ממנו וכולנו חייבים לו המון, ובעיני הקריאה בספר מאפשרת נקודת מבט נדירה, מבפנים, על תהליכים שהשפעתם על כולנו, כאזרחי ואזרחיות המדינה, עצומה. היא מאפשרת להבין את מגוון השיקולים והלחצים שבהם נתונים המפקדים הבכירים, שגם הם, בסך הכול, בני אדם.

כל הדמויות בסיפור, כל הגיבורים בו, הם אנשים טובים, מוכשרים ומסורים, שרתומים בכל מאודם להציל את עם ישראל. אבל כמובן שיש בו, כי אי אפשר אחרת, גם נבל.

והנבל אינו אדם, אלא התרבות הארגונית - זו שאוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר, כמו שלימד אותנו פיטר דרוקר – והיא זו שאותה מנסה מיכל לנצח.

״אחת והיחידה״ זמין בעותק דיגיטלי באתר ע-ברית (במחיר מבצע מעולה), אבל נמצא כבר בתהליך הפצה לסניפי סטימצקי וצומת ספרים, שיסתיים במהרה בימינו (עם המלחמה).

יאללה, רוצו לקרוא, יש למה לצפות.