ביקורת ספר
מי מאיתנו לא תהה מה קורה אחרי? האם יש עולם אחר? מקום שכולו טוב? או אולי לא?
ברוכים הבאים לעולם הבא, לאי השלווים.
מקום שמרגיש כמו הכלאה של "פארק היורה" ו"דברים מוזרים", שבו סכנה אורבת מכל עבר, ולמרות היופי הבלתי נתפס והשמש הסגולה והמהפנטת, שלווה אינה התחושה הראשונה שמתעוררת.
מה שמרתק ומרגש בספרה של רעות הוא העובדה שלמרות שמדובר (לכאורה) בעולם דמיוני, המסע שהדמויות עוברות כל כך נוגע ומעורר הזדהות, שבשלב מסוים הוא מרגיש אמיתי.
הספר הזה הוא בדיוק הסיבה שאני פתוחה לכל הז'אנרים. כי יש ספרים שאי אפשר באמת לתייג, ולהכניס למשבצת אחת, כי הם גם וגם, ויש בהם הכל.
פנטזיה ומתח, כאב ותקווה, הומור וציניות, ובעיקר הרבה מאוד לב.
אביגיל נרצחה. חייה הסתיימו יחד עם חיי בנה תום בנסיבות טרגיות. מתוך עלטה ותחושת מחנק, היא מוצאת את עצמה באי השלווים.
גם בעולם מסתורי שכולו חדש לה, עם אנשים שמעולם לא הכירה, היא אינה מסוגלת להתמסר לחייה החדשים. כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו הוא בנה. ובתוכה בוערות כמיהה עזה ונחישות להתאחד עימו ולראות אותו שוב.
אנחנו יוצאים עם אביגיל למסע מרתק. תוך כדי החיפוש אחר בנה, היא חוקרת ומגלה את עולמה החדש, יוצרת חברויות שמחזקות אותה, ובמקביל נחשפים בפנינו זיכרונות מחייה הקודמים, המרכיבים אט אט את התמונה המלאה של האירועים שהובילו אותה אל אי השלווים.
היכולת של רעות לבנות עולם שלם ברמה שבה יכולתי ממש להרגיש את עצמי שם, לדמיין בבהירות את המראות, כמעט להריח את הריחות ולחוש את המרקמים והאווירה, היא מופלאה בעיניי. ובתוך עולם שרחוק מכל פנטזיה שהייתה לי אי פעם על גן עדן, לצד האתגרים, הסכנות והחיות הפרה היסטוריות המאיימות (מרבה רגליים אימתני, שגם בגודלו הרגיל מלחיץ אותי), רעות מצליחה לשלב הומור וציניות. כי מסתבר שגם בנסיבות כאלה, הכמיהה לקפה טוב ולשוקולד אינה מתפוגגת.
סיפורה של אביגיל הוא קשה. כואב ומכמיר לב. אבל לצד האובדן, הייאוש והכאב הבלתי נתפס, זהו גם סיפור על כוחם של אהבת אם, חיבור אנושי וחברויות. ומעל הכל, על תקווה. ומה שמאוד ריגש אותי מעבר לג'ק, הארמדילו הקדום שכולו לב (איפה מאמצים אחד כזה??), הוא ההקדשה, "לכל מי שאיבד אנשים אהובים, ולכל מי שזקוק לנחמה".
נדמה לי שהמשפט הזה מזקק היטב את מה שהספר הזה הצליח להיות עבורי. כשסגרתי את הספר, עם דמעות בעיניים, לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי, ולקוות שגם היא חווה מסע משלה איפשהו. וזה אולי קסמו הגדול ביותר של הספר. הוא מצליח לעסוק בשאלות הגדולות והמפחידות ביותר.
אובדן, מוות ומה שעשוי לבוא אחריהם, ובו בזמן להציע נחמה, תקווה ומקום למחשבה.
ממליצה בחום!