הטירה הכחולה

הטירה הכחולה - לוסי מוד מונטגומרי

הוצאת כנף

לספר זה נחשפתי במרחבי הרשת. ספר חדש של לוסי מוד מונטגומרי, מחברת האסופית, למבוגרים. אהבתי את מונטגומרי מאוד בתור נערה. העתקתי קטעים שלמים מהספרים שלה. הכתיבה שלה, עם תיאורי הנוף השונים מאוד השפיעה עליי בזמנו ושמחתי לראות שתורגם ספר חדש שלה שלא פורסם עד היום.

הספר נפתח ביום הולדתה העשרים ותשע של ולנסי סטרלינג. היא הרווקה הזקנה של משפחת סטרלינג והרווקה המוזרה של העיירה. האמת היא שולנסי היא אישה בודדה המתגוררת עם אמה ודודתה ומעבירה את ימיה במלאכות נשים שונות ומשונות. אמה ודודתה רודות בה כל הזמן ובכלל היא מושא ללעג גם במשפחה המורחבת. היומיום שלה אפור אך הלילה מלא חלומות ודמיונות על הטירה הכחולה שלה, מקום בו היא מי שהיא רוצה להיות, מוקפת אנשים ומחזרים ולבושה בבגדים שמחים וצבעוניים.

כבר תקופה מסויימת שולנסי לא חשה בטוב, יש לה מועקה בחזה והיא מחליטה ללכת לרופא העיירה דווקא ולא לרופא המשפחתי, על מנת להימנע מרכילות משפחתית - צעד נועז בהחלט מבחינתה. האבחנה שהיא מקבלת היא כי יש לה דלקת בלב ושנה לחיות.

ולנסי מזועזעת. היא בוחנת את חייה ותוהה אם היא בכלל חיה עד עכשיו? האם היא חוותה אושר? האם יש לה רגעים בלתי נשכחים? האם אוהבים אותה? האם מישהו יצטער על לכתה?

"הרגע שבו אישה מבינה שאין לה עוד שום דבר לחיות עבורו - לא אהבה, לא חובה, לא מטרה ולא תקווה - הרגע הזה נושא בקרבו את מרירותו של המוות עצמו."

סגנונה המוכר והנפלא של מונטגומרי לתאר כל דבר מופיע גם בספר זה. התיאורים שלה לחוויות, רגשות וכמובן טבע ונוף הם חלק בלתי נפרד מהסיפור וחווית הקריאה.

ולנסי מגיעה למסקנה שאין לה מה להפסיד יותר ומפסיקה להתנהג כמצופה ממנה, מפסיקה לשתוק מול העלבונות שהיא סופגת ומפסיקה להיות צייתנית. היא פורצת גבולות ומתחברת עם אנשים שפעם לא היה עולה על דעתה להעז ולעשות זאת. עולמות שלמים מתגלים בפניה. היא פתאום מרגישה מועילה, נצרכת ואהובה.

היא פוגשת את ברני, התימהוני של העיירה וקשר קסום נרקם ביניהם למורת רוחם של בני משפחתה ואנשי העיירה.

"כמעט כל הרוע שבעולם נובע מכך שמישהו פוחד ממשהו. הפחד הוא נחש קר ולח המתלפף סביבך. לחיות עם פחד זה נורא, ומכל הדברים זה המשפיל ביותר."

נהנתי לקרוא את הדרך שעשתה ולנסי לגילוי האישיות שלה והיכולות שלה. החמלה, הרוך והעדינות של הדמויות של מונטגומרי באו גם פה לידי ביטוי וכמובן ההצלחות הקטנות שהן כמו זריית מלח על הפצעים לדמויות האחרות אך מספקות מאוד את הקוראים. נהניתי מקריאת הספר. היתה בו רומנטיקה מתוקה וקסם ונחמה של משהו מוכר ואהוב.

"חבל לקטוף פרחי בר. הם מאבדים מחצית מכישופם ברגע שהם נעקרים מהאדמה הירוקה. הדרך להנות מהם היא לעקוב אחריהם עד למקומותיהם הנידחים - להתפעל מהם - ואז לעזוב אותם במבטי פרידה, ולקחת איתנו רק את הזיכרון המכשף של חינניותם וניחוחם."

קריאה נעימה!