עיניים גדולות זה לא טוב

עיניים גדולות זה לא טוב- רונית בלנרו אדיב

הוצאת מטר

נהנתי מאוד מהספר. הקריאה זרמה. הדפים התחלפו מאליהם וחשפו טפח מהחיים בקיבוץ, אי שם בשנות השבעים. אינני קיבוצניקית - אך נשואה לאחד כזה והקריאה בספר הייתה הידהוד לסיפורים שלו על ילדותו. אולי השמות קצת אחרים אך ההתנהלות אותה התנהלות. הסיפורים, הגישה החינוכית, המפגשים החברתיים, המראות והריחות וגם הקולות. כן. גם זה עבר בטקסט בשילוב הסיפורים שכבר הכרתי.

סיפור החיים בקיבוץ מוגש לנו בקולה של ילדה בת שבע שמעבירה עשרים שעות בבית ילדים וארבע שעות בבית הוריה הביולוגיים. אנו נחשפים לחיים בבית הילדים, לחברויות, ללינה המשותפת, למשמעות, לנוכחות ולכוח שהיה למטפלות בבית הילדים. הן היו הכל. והן היו הסמכות.

אנו מכירים את חבריה ובני משפחתה של הילדה. את הדינמיקה המשפחתית והחברתית, איך דברים מתנהלים ואיך מקבלים החלטות. כולם רואים לכולם. כולם יודעים מה מתרחש אצל כולם. אין סודות בקיבוץ.

הילדה בסיפור מאוד בוגרת. היא שואלת שאלות. את עצמה. היא מעלה תהיות על כללים ומוסכמות ולא פעם עוברת עליהם ושוברת אותן. אינספור סיפורים וחוויות.

הכתיבה איכותית וזורמת. השפה היא כמו שפת דיבור של ילדה בת שבע. ניכרת הסקרנות, ההתבוננות, ההשלמה עם המציאות והגעגוע להורים. ההתמודדות עם האינסטינקט הבסיסי שההורים הם אלו שאמורים להיות המגן והמשענת. להתוות דרך ולתת כלים - אך זה לא כך בקיבוץ. מגיל שישה שבועות הילדים הגיעו לבית הילדים כפעוטות. קראתי לא פעם על החיים בקיבוץ ובמיוחד בבית הילדים. אני סקרנית לקרוא ספר מעיניהם של ההורים לאותם ילדים בבית הילדים.

זהו סיפור ארצישראלי תקופתי על חלק גדול בחברה הישראלית, הקיבוצים. שבחר בצורת חיים שונה מבחינת התא המשפחתי אך מייצג חברות אמיצה, נאמנות לקבוצה ודאגה לאחר ולבניין מדינת ישראל.

קריאה נעימה!