ביקורת ספר
"ביקורת ספרים"
ספר: "שער אל הים"
סופרת: "מירב שרון גרידינגר"
בלי ספוילרים!
תקציר:
לאונור חיה חיים פשוטים בליסבון. נכון, יש את הכנסייה שתמיד פוקחת עיניים על בית המרקחת המשפחתי של הוריה, אבל משפחתה חכמה ועם עזרת ה"אחווה" כבר שנים ולא גילו שהם משתמשים בחומרים שמצד הכנסייה נחשבים לאסורים.
שביל חייה היה ברור: להתחתן, לעבוד בבית המרקחת, ולהקים משפחה.
אך חייה מקבלים תפנית שאביה – הרופא הגדול – נשלח מטעם הממלכה בתור רופא בכיר לשיט ימי שבמטרתו לגלות ארצות חדשות.
לאונור שבורה, כולם יודעים כמה הים סוער...
ועם זה לא היה מספיק, אמה מתחילה לחלות והכנסייה מתחילה לנעוץ בבית המרקחת - שנאלצה לתפעל אותו לבדה - עיניים חדות יותר.
דעתי:
הספר מהראייה והקריאה שלי, התחלק לי לשני חלקים. החלק הראשון הוא שלאונור לפני המסע, שהיא עוד בליסבון. והחלק השני, שזה הוא המסע – בים.
ואני שואל אתכם, איזה חלק הוא הסיפור המרכזי? איזה חלק צריך להיות עמוק יותר, ארוך יותר ומרגש יותר?
התשובה היא ברורה: החלק השני.
כי הוא המסע המרכזי. החלק הראשון הוא מן הכנה למסע, שרק מכירים לנו את לאונור ואת החיים שלה, שלאט-לאט מתחילים להתפרק, עד שזה מוביל אותה להתחיל במסע אל הים.
אחרי שיישבנו את זה, אני יכול להסביר יותר טוב מה הציק לי בספר.
וזה שהחלק הראשון היה יותר ארוך מהשני.
אני לא אומר שהחלק הראשון לא היה טוב, להפך הוא היה נהדר. בנו לנו לאט-לאט את הרגשות של לאונור ואת ההתפרקות האישית שלה, והעבירו לנו נהדר את החיים שלה, והחיים שהיא רוצה לחיות. הבעיה היא החלק השני – הוא היה קצר מדי.
לא היו בו מספיק טוויסטים, או עניין רב, הרגיש לי שהסופרת קצת מיהרה לגמור את כל הקטע של השיט.
ואני מבין אותה, היא באה לכתוב סיפור ששם דגש יותר על הרגש, לכן החלק הראשון באמת יצא לה ארוך יותר וטוב יותר. אבל בכל ספר, לא משנה כמה הוא יותר פסיכולוגי, או רגשי... תמיד אם יש חלק של "מסע" או "הרפתקה" או איך שלא תרצו לקרוא לזה, תמיד החלק של המסע צריך להיות החלק המרכזי של הספר.
הפתרונות שאני מציע, זה או פשוט לקצר את החלק הראשון. אם כמה שהוא היה טוב וסוחף היה אפשר לקצר את התהליך של לאונור ו"לזרוק" אותה מוקדם יותר למסע בים. ואם החלק הראשון קצר יותר, ברור יותר, החלק השני פתאום הופך ל-"ה"-ארוך יותר ולחשוב יותר. כמו שזה צריך להיות.
אבל אז, צריך לקחת בחשבון שהספר מתקצר מאד.
הפתרון השני, זה בדיוק ההפך. במקום לקצר את הראשון, אפשר להשאיר אותו בדיוק כמו שהוא ולפתח את השני. להביא למסע יותר אקשן, טוויסטים ודרמה.
אני אישית הולך על הפתרון הראשון, כי בסופו של יום זה ספר שנועד לרגש, זה לא ספר שהז'אנר שלו הוא אקשן. זה לא ספר שאמור להיות בו קצב של "הרפתקה גדולה מהחיים."
ונכון, אולי עם הפתרון הראשון הספר יהיה אולי מאה חמישים עמודים, אבל ספרים לא נועדו להיות ארוכים.
מלבד זאת, מדובר בספר רגשי, מפתח את החשיבה ובין היתר גם את רמת המשכל והידע. ספר שאני לא מתחרט שקראתי.
אני יעשה גם ביקורת עם ספוילרים בקרוב, כדי שאוכל להרחיב יותר.
זו הייתה דעתי.
(ממש תודה לקבוצה "המלצות אמיתיות על ספרים" על הספר הנהדר הזה!)