שעה בגוף אחר

דינה ומאיר הם זוג בריונים. דינה היא מפלצת. אמיתית, מהזן האנושי. מאיר הוא עוד גבר דוחה שמנצל את כל מי שסביבו. דינה גם כן מזדהה ומאיר מנצל גם אותה. אבל זה לא פותר את דינה מהיותה מפלצת שתלטנית, נרקיסיסטית ותאבת בצע.

דינה מכירה את אלי עוד מילדות, אבל את ארבל אלי הביאה לשם, לגהינום של דינה. ואם זה לא מספיק, היא גם הוסיפה חטא על פשע וגרמה לדינה לנקום בה ובארבל יום־יום בהיותם מזדהים שבשליטתה.

׳שעה בגוף אחר׳ הוא לא על דינה ומאיר, אף שדינה ומאיר מניעים חלק גדול מהעלילה, בכל זאת, הם הנבלים. אבל הסיפור הוא של אלי וארבל, בעולם אכזרי מדי לזן שלהם, למזדהים.

אחד מהדברים היפים בספר הזה הוא שלנבל יש סיבה שהוא נעשה נבל.

אבל!

הסיבה הזו לא סותרת לרגע אחד את העובדה שלכל אדם בעולם יש בחירה חופשית, ואם בחרת להיות רע, אתה רע. לא משנה מה הסיבה או התירוץ שתנסה להעמיד מאחורי ההתנהגות המבחילה שלך. לא משנה אילו זוועות עברת. להיות רע זו בחירה.

(רגע לפני שנמשיך, גילוי נאות: הספר עבר אצלי קריאת בטא וקרן ישראלי לקוחה שלי לעריכת ספרות של סדרת פנטזיה אחרת לגמרי. 

את הספרים שלה אני קוראת להנאה כי אני אוהבת את הכתיבה שלה, את העולמות והדמויות שהיא בונה. 

בחרתי לקרוא את הספר גם לאחר שיצא לאור, למרות שכבר קראתי לבטא, גם מסקרנות וגם מרצון לחזור לעולם המזדהים.)

המזדהים הם אנשים שנולדו עם כוח קסם – כוח להזדהות פיזית לגוף של אדם אחר למשך שעה ביום. 

הזדהות היא עניין פלילי שעונשו הוא מוות. לכן אלי וארבל ׳מוגנים׳ אצל דינה ומאיר. אבל הם שם בכפייה, משתמשים בהם, ביכולות שלהם, לצרכים מפוקפקים של כל המרבה במחיר.

ההזדהות היא אקט שקורה לראשונה איפשהו סביב גיל ארבע, כשמפתחים יכולות אמפתיה כלפי האחר. ולכן בדרך כלל ההזדהות הראשונה קורית בגן: מגע ב־DNA של אחר והילד הופך אליו לשעה, הגננות מדווחות לרשויות והילד המזדהה האומלל מוצא להורג. 

ילדים שכן שורדים לומדים לשלוט ביכולת שלהם ולהסתיר אותה.

ארבל הוא בחור אוהב ספרים, הוא קורא בעיקר פנטזיה וחי בעולמות הקריאה ומשחקי המחשב. 

לעומתו, אלי מאופיינת בַּדיכאון ובַניתוקים שלה בתחילת הספר, ולפעמים יכול להיראות כאילו לאלי אין אופי משלה כי הדיכאון הוא האופי שלה – כי דיכאון אמיתי מכסה כל חלקה טובה, קצת כמו בִּיצת העצב ב׳סיפור שאינו נגמר׳. אלי מתנתקת כל הזמן, היא מתחילה לחשוב על משהו ופוף, הוא נעלם, והיא חושבת על מיליון דברים אחרים, ואנחנו איתה, במסע של המוח שלה לברוח מהמציאות הנוראית שהיא נמצאת בה.

לדעתי זו דרך מבריקה למסור לנו חומר על העולם והעבר שלה בלי שאנחנו, הקוראים, מרגישים שמישהו מַרצה לנו עליו, אנחנו פשוט מתנתקים איתה וככה לומדים עליה. ככל שהסיפור מתקדם ואלי מתעוררת מהדיכאון שלה רבדים מהאישיות האמיתית שלה עולים אל פני השטח.

אצל ארבל זה אחרת, הוא מעשי יותר, מתנתק פחות, אבל גם הוא יודע להוביל אותנו בנבכי הראש שלו, והוא עושה את זה באמצעות המציאות שלו. הוא מספר לנו על העבר שלו מתוך הֶקשרים קונקרטיים לְמה שקורה לו כאן בהווה, מתוך רגעי שנאה, מתוך רגעי קרבה לא צפויים ומתוך רגעי סיפוק או כאב.

הקונספט הפנטסטי:

הקונספט מדהים בעיניי. הספר ישראלי ביותר, האווירה מוכרת והאלמנט הפנטסטי הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי־ישראלי שלנו, הוא הגיוני ולא מוזר, ואפילו כמעט לא זר. 

יש יחידה משטרתית מיוחדת שמטרתה להגן על האזרחים מפשעי זהות, העולם כולו מודע לקסם, הוא הגיוני וחלק מהעולם מאז ולתמיד, ובכל העולם המזדהים נרדפים. פשעי זהות מפחידים מאוד את האנושות ובספר תמצאו הרבה סיבות למה הם מפחידים כל כך.

מבחינת הקונספט יש לי רק תהייה אחת – העניין של השעה. בדיוק 60 דקות של הזדהות, לא דקה יותר ולא דקה פחות, לא בדקתי את זה ביולוגית, אבל זה הגיוני שגוף ידע לעבוד בדיוק לפי השעון שהציוויליזציה שלנו המציאה? 

זאת אומרת, אולי אבולוציונית זה הגיוני, לא יודעת, בראש שלי הדיוק הזה פחות עובד.

העלילה:

יש פה חתיכת עלילה מעולה בעיניי. אקספוזיציה שבה ההיכרות עם העולם הפנטסטי־ישראלי ביחד עם המציאות של שני הגיבורים היא מיידית וטבעית, והיא לא מסתיימת באירוע מכונן אחד, אלא בשרשרת אירועים שמעירים את הדמויות לפעולה ומשם מתחיל מתח על סטרואידים. אין זמן לנשום, הדברים קורים להם ללא הפסקה והרף של המרוץ נגד הזמן לא מפסיק לעלות.

מהפיק אין עצירה מוחלטת של כל מה שקורה, להפך, העניינים ממשיכים בקצב המסחרר ומשהו בכיוון שאליו העניינים הולכים מתחיל להיות חיובי סוף־סוף והקצב דועך באיטיות.

החלק היחיד שאני לא אוהבת מבחינה עלילתית הוא הסוף, וזו בעיה אישית שלי כנראה, אני לא אוהבת סופים טובים. 

ועם כמה שמגיע לאלי וארבל להתרווח ולנשום עמוק, הסוף היה לי טוב מדי. זו חוויה שיש לי בספרים רבים, אני מעדיפה סופים אמביוולנטיים, או רעים וקשים, או כאלו שמעלים שאלות גדולות.

אבל אם אחשוב על זה לעומק, אם המתח הקיצוני הזה היה מסתיים בסוף אמביוולנטי, אולי גם את זה לא הייתי אוהבת?

העלילה של אלי וארבל מגיעה לסיומה בספר הזה, אבל מבחינת העולם הדברים נשארים כמו שהם, מה שמשאיר פתח לספרי המשך בתוך אותו עולם, על גיבורים אחרים.

(ואני לא יודעת למה אני מעמידה פנים, כבר קראתי את הבא בסדרה, זכיתי שינחת אצלי על שולחן העבודה, ושם באמת עולם המזדהים חוטף חתיכת תפנית ו... טוב, זו סקירה על הספר הראשון)

הרומנטיקה בפנטזיה:

הקשר של אלי וארבל התחיל במשיכה רומנטית עוד לפני תקופת הספר. וכשהם נכלאו אצל דינה הקשר שלהם נדפק, בלי קשר למשיכה הרומנטית. בתקופת הספר הם עדיין נמשכים אחד לשני, אבל גם שונאים אחד את השני על הבחירות והפעולות של השני. 

והשנאה הזו כתובה מעולה. אני לא זוכרת ספר שבו יש שנאה ואהבה שמהולים זה בזה בצורה אותנטית והגיונית כל כך.

מכיוון שאני לא חובבת רומנטיקה גדולה יצא לי לחשוב: מה אם הספר היה נכתב על צמד חברים, והקשר שלהם היה נדפק באותה הצורה. האם עדיין הייתה ביניהם משיכה בן־אישית כלשהי?

אני חושבת שכן. הם הרי היו חברים טובים מאוד קודם, ובזמן הסיפור הם אומנם בעיקר שונאים אחד את השני, אבל צריכים אחד את השני ומשתמשים אחד בשני במעין מפגש אינטרסים. כי העלילה והעולם שהם חיים בו לא מאפשרים להם ברירות אחרות – או להתייאש או לשתף פעולה כדי לשרוד. אז בסופו של דבר הקרבה והאחדות ביניהם היו גוברים על השנאה והם היו חוזרים להיות חברים.

במקרה כזה, העיסוק הרגשי היה בשנאה ביניהם, בחברות שהייתה ובבגידה בה למען ההישרדות. 

כי מרכז העיסוק של הספר הוא בקשרים בין־אישיים בתוך עולם פנטסטי ועלילה מורכבת: בדמויות, בבסיס האישיותי ובחוויות החיים, בדינמיקה בין־אישית, בהתפתחות, באנשים ובחיבור ביניהם.

אז בסופו של דבר אני בטוחה שהסיפור על החברות היה יכול לעבוד בדיוק אותו הדבר כמו הסיפור על הזוגיות שיש כרגע.

אבל זה סתם אתגר חשיבתי שלי על רומנטיקה בעולמות הפנטזיה ולמה כאן היא עבדה לי ובהרבה ספרים אחרים היא לא.

אבל אם נחזור לספר כמו שהוא, המתח ביניהם כתוב מעולה, איטי והגיוני.

מבחינה מינית, יש תוכן גרפי אך קצר מאוד, עדין ופיוטי, יחסית, שהעיקר בו זו האהבה ולא המיניות.

ממליצה לקרוא את רשימת הטריגרים בתחילת הספר (בניגוד לספרי רומנטיקה אחרים שקראתי, המיניות עצמה לא הייתה טריגר שצריך להכניס לרשימת הטריגרים).

בקיצור, אם זה לא ברור, אני ממליצה על הספר מאוד!

לאוהבי הפנטזיה האורבנית, לאוהבי דמויות שבנויות מעולה, לאוהבי הרומנטיקה העדינה, לאוהבי המתח ולאוהבי הסופים הטובים:)