ריח שנשאר מאחור

ריח שנשאר מאחור - יעקב שמאע

הוצאת כנרת זמורה דביר

לפעמים ספר מעביר את הקורא חוויה שהסופר אפילו לא כיוון אליה. הספר בא לספר את סיפור חברותם של אבי (המספר) ובועז, אך יותר מזה הוא בא לספר סיפור של משפחה, של התבגרות, של סודות והבדלי תרבויות.

אווירת הספר אי אז בשנות השבעים-שמונים. תיאורי הרחוב, האנשים, האוכל והנורמות החברתיות לגמרי מכניסים לאווירה.

אבי ובועז נפגשו בגן ומאז לא נפרדו דרכיהם. כמעט. הסיפור נע בין חוויות ילדות, אירועים חברתיים ומשפחתיים.

בעוד אחד נוצר כל זיכרון מהחברות שלהם האחר פחות. אם בכלל. לא פעם הזיכרון שלנו מספר לנו סיפור אחר מהמתרחש במציאות באמת ומה שעבור אחד הוא זיכרון מתוק לשני הוא עול שהוא מעדיף לשכוח.

אומנם הספר בא לספר את סיפורם של אבי ובועז כדמויות ראשיות אך הלב שלי נמשך דווקא לדמויות המשניות. לסבא, לסבתא, לבעל המכולת…

לסבא שלי קראו משה (מוסה) ולסבתא שלי קראו ויקטוריה כמו סבא וסבתא של אבי המוזכרים בספר לעיתים קרובות. לצערי לא כ"כ זכיתי להכיר אותם אך בהחלט שמעתי מאבא שלי סיפורים של אהבה, סיפורים על אוכל וגעגוע ופתאום דברים רבים עלו אליי מבין הדפים וקיבלו חיים ומשמעות וזו הייתה חוויה אחרת… הבישול על פתיליה, הביטויים בערבית, ערבוב השפות, האוכל, המנטליות של ציפיה לבן זכר, אפילו תיאור מקל ההליכה של סבא. כל זה העלה חיוך על פניי ותחושת געגוע.

"את סיפור החברות שלי ושל בועז אספתי לתוך בקבוקי ריח קטנים. עכשיו אני פותח את הבקבוקים כולם, משחרר אותם לחופשי. הריחות מתערבבים, מתערסלים, יוצרים ריח חדש, ריח משונה, כמו ריחו של חלב שהחמיץ." עמ' 163

אהבתי את הרעיון של בקבוקי ריח כמוטיב לשימור זיכרונות.

לפעמים אנו נאחזים במשהו חזק כמו זיכרון או רגש ומפחדים להתקדם, מפחדים שהוא יעלם, ולפעמים אנחנו מגלים שהוא בכלל לא היה שם. שזו הייתה אשליה או דמיון ולפעמים הוא באמת מהווה נחמה ורגע של אושר.

קריאה נעימה!