ריח שנשאר מאחור

אפתח בגילוי נאות - אני מכיר את הסופר מימי שירותנו המשותף בצבא כטכנולוג מוכשר ומנהל מוכשר עוד יותר. אנקדוטה בעניין, ברוח הספר כמובן, מופיעה בסוף הסקירה.

בכל אופן, לגופו של ספר:

זה סיפור על חברות שהחלה בחולון של שנות השבעים בין אבי, המספר, לבין בועז. העלילה מלווה את התבגרותם של הילדים ואת התפתחות משפחותיהם, שקשורות בעבותות זו לזו, לאורך השנים, עד שקורה מה שקורה.

הספר מתניע קצת לאט לטעמי, אבל כשסיפור הרקע המשפחתי מתחיל להיפרס הוא תופס קצב ופורט לפרקים גם על מיתרי הלב (״היא אהבה אותו, אבל לא אהבה של עתיד. לא אהבה של חתונה, של משפחה וילדים. אהבה של הווה, של כאן ועכשיו, ונראה מה יהיה מחר.")

אחד הדברים היפים בספר (לחובבי וחובבות הז׳אנר) הוא התיאור המפורט והמדויק של החיים בחולון באותה התקופה (מזכיר במידה מסוימת את אופן התיאור של החיים בירושלים ב״גוטפרוינד״ של שאול אולמרט). הזיכרונות של פעם, המקומות של פעם, הגזענות של פעם (ולא רק של פעם), השפה של פעם ואפילו החוקים שפעם פעלנו על פיהם (״בין שתיים לארבע לא משחקים בכדור! צעק עלינו מהמרפסת, כאילו ציטט איזה חוק של ניוטון.")

וכצפוי, לאור שמו של הספר, חוש הריח (שהוא החוש הרגיש ביותר של בני האדם) משחק תפקיד מיוחד בכתיבה. ריחות של מאכלים, של בתים, של ארצות, של אנשים, של חגים ואפילו של תחושות (״הייתה לבדידות ריח של צמר שטיחים״) משובצים לכל אורכו בפירוט שמפעיל גם את יתר החושים.

הסיפור כתוב מנקודת מבטו של ילד שמתבגר לאורך הספר, והמשלב בהתאם. למרות שאני לא מת על הסגנון הזה, הוא מחויב המציאות, וגם עובד טוב. אפשר גם לסלוח על ההתרה של הסיפור, שהיא קצת ״מודבקת״, זה לא משמעותי.

סיימתי את הקריאה לאורך כמה טיסות, ושאלתי את עצמי בסופו של דבר על מה הספר מדבר?

״חברות״ היא תשובה קצרה ופשטנית מדי בעיני. אני חושב שהספר מדבר על מה שקורה לחברות שלא מצליחה להתפתח, על זכרונות ילדות והתבגרות מתוקים ומרים שאנו נוצרים בלבנו, אבל שאנחנו גם עלולים להיתקע בהם עד שהם הופכים לנוסטלגיה, שהיא לבדה אינה מסוגלת לתמוך במערכת יחסים לאורך זמן. מניסיוני ולצערי, לא מעט חברויות בין גברים הן כאלו.

אני חושב ש״ריח שנשאר מאחור״ מטפל בנושא עיקרי נוסף, אבל לא שם עליו דגש חזק: מה חושב ילד על מה שחשוב, מה הוא לומד עם הזמן ומה הוא מבין כשהוא מתבגר? בפרפרזה על מרק טווין - כשהייתי צעיר, חשבתי שההורים שלי לא מבינים כלום. כשהתבגרתי, הופתעתי לראות כמה הם למדו במהלך השנים.

נהניתי מהקריאה והיא השאירה אותי עם מחשבות. מומלץ למי שרוצה לקרוא על העבר, להתרפק עליו מעט ולחשוב על ההווה.

והבטחתי גם אנקדוטה ברוח הספר:

הריח שצרוב בזכרוני מאותו שירות משותף הוא של חומוס וטחינה עם קצת חריף, זכר לארוחת צהריים צוותית שבה הוא ניגב את פיו בסיכום ראיון שלי עם מפקד היחידה דאז, שבו סוכם קידומי, כי טעה לחשוב שמדובר במפית מקופלת שנחה ליד הצלחת שלו. ואכן, מי ידע כבר אז שלא רק את הפה אפשר היה לנגב עם אותו סיכום ראיון? יעקב שמאע כנראה ניחן בחוש נבואי.