העיניים של מונה

העיניים של מונה - תומא שלסר

הוצאת כנרת זמורה דביר

"מחיי אדם נשארים חפצים, המוני חפצים שגם להם יש חיים משלהם. אלה פריטים, דברים קטנים שלפעמים אין להם אפילו שם מרוב שהם משומשים, שבורים מרוסקים, אבל אפילו בקסת דיו של תלמיד בית ספר או בתלתן בעל ארבעה עלים אפשר לחלום על יקומים שלמים." עמ' 333

מונה בת עשר לוקה בעיוורון זמני באופן פתאומי. כמו שזה הופיע כך גם נעלם אבל מונה חוששת, הוריה חוששים וגם סבא שלה, הנרי. היא נכנסת לסבב של מעקבים ובדיקות אך סבא שלה מחליט להעניק לה מתנה, עולם ויזואלי שלם שיעשיר את הדמיון שלה, את המחשבה ואת הרגש. הוא לוקח אותה, ואותנו הקוראים, למסע בין מוזיאונים בצרפת. הלובר, מוזיאון ד'אורסה ומרכז פומפידו.

פעם בשבוע הם חוקרים יצירת אמנות אחת.חפץ שנשאר מחיי אדם. הם מתבוננים בה לעומק, מנתחים אותה, מנהלים שיח סביבה ולומדים את ההיסטוריה של האמן שלה. אהבתי מאוד את הרעיון של הספר, במיוחד שמצורף אליו פוסטר עם כל יצירות האמנות המוצגות בספר. הפוסטר הוא ג'קט של הכריכה.

זהו ספר לקריאה בנחת. יש בו גם עלילה סביב יכולת הראיה של מונה, העתיד הצפוי לה והעבר המשפחתי שלה שמרכיב את ההווה. אך עיקר הספר הוא יצירות האומנות.

מכל יצירת אמנות נלמד ערך מסויים, מוסר השכל, נקודה למחשבה להמשיך איתה הלאה. לא תמיד התחברתי לנתוחים האמנותיים אבל זה מה שיפה באמנות. כל אחד יכול לראות ולנתח כרצונו.

"אנו לומדים שאובדן הוא תנאי חיוני לתחושת החיים, לעוצמה הנוכחת. אנחנו מאמינים שלגדול משמעו לצבור הישגים: ניסיון, ידע, רווחים חומריים. אבל זאת אשליה. לגדול הוא לאבד. לחיות את החיים הוא להשלים עם אובדנם. לחיות את החיים הוא לדעת להיפרד מהם בכל רגע." עמ' 347

במהלך 52 מפגשי אמנות מונה וגם סבא שלה עוברים תהליך של התבגרות, של התפכחות, של השלמה עם החיים ומה שהם מזמנים.

הספר היה מרתק, מעורר מחשבה, עצוב לפעמים אבל ממש חוויתי. מומלץ לבעלי סבלנות ואוהבי אמנות. הייתי שמחה לראות ספר כזה על אמנות יהודית ישראלית.

קריאה נעימה!