מתיר אסורים

סיימתי לקרוא את “מתיר אסורים” של יאיר מירון, ואני מבין היטב מדוע רבים מתייחסים אליו כחובת קריאה.

בשנים האחרונות אני עוסק בעולם המדיניות כחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ולכן קראתי את הספר לא רק כרומן תיעודי מטלטל, אלא גם כניסיון נדיר לפתוח דיון ציבורי שהיה כמעט טאבו. לראשונה ככל שאני יודע (לפחות בעוצמה ובישירות כאלה) מונחים על שולחן הניתוחים אמ״ן, יחידת החטופים, המלחמה ומנגנוני קבלת ההחלטות.

בדיוק כמו שיודע כל חוקר צעיר אצלנו - לכל החלטה יש מחירים והגפר הזה נוגעכ בהם לראשונה ובאומץ רב. הוא מכריח אותנו לשאול מהי מדיניותה של מדינת ישראל ביחס לחטופיה, מה משמעותה של מחויבות המדינה לאזרחיה ולחייליה, ומה ההשלכות של ההחלטות הללו על עם ישראל, על האמון הציבורי ועל הבטחון הלאומי.

סוגיית החטופים הייתה אולי הנושא המורכב והכואב ביותר שהחברה הישראלית נדרשה לעסוק בו מאז 7 באוקטובר ואולי בכלל. ובכל זאת, השיח עליה נותר לא פעם שטוח, מחנאי או מרוחק מאוד מן המציאות. “מתיר אסורים” מחזיר לשיח הזה את המורכבות, את האנשים ואת האחריות.

זה אינו רק ספר על חטופים, על מודיעין או על המלחמה. זה ספר על מדינה שנבחנת ברגעים הקשים ביותר שלה ועל השאלות שאסור לנו להפסיק לשאול גם אחרי שהכותרות מתחלפות.

ספר חשוב, אמיץ ומטלטל.