גבירה וערפל

דיסקליימר: אני מכיר את הסופרת.

ספר זה היה מועמד לפרס גפן

*****

לספרים אצלי יש גאות ושפל. תקופות השפל הן כשסיימתי את רוב הספרים החדשים שלי ואני עובד על לצמצם את הערימה שיושבת בחדר העבודה בבית (כרגע 20 ספרים). תקופות הגאות הן כשאני מצליח להשיג את ידי על ספר נדיר ביותר, אשתי בדיוק גמרה עם ספר שאני מחכה בחוסר סבלנות שתסיים, ידידת פייסבוק שלי מפרסמת ספר חדש מעולה, ויש לי ערימה שמחכה לי במשרד, ואז אני נאלץ לבחור. ידידת הפייסבוק ניצחה כמובן, אבל כשסיימתי לקרוא, אני חייב לדווח גם שהיא ניצחה בענק.

גבירה וערפל מספר את סיפור של נסיך ושודדת ים. יש מגיפה בממלכה, מגיפה ללא תרופה ואין מענה. והנסיך, שממש לא רגיל להיות במצבים קשים נאלץ לבצע בחירה. לפני כמה שבועות כוחותיו לכדו את "הגבירה השחורה", שודדת ים אימתנית שאחראית למותם של אינספור מאזרחיו וחייליו. לגבירה השחורה יש מידע. היא יודעת איפה נמצא אי המשאלות. מסופר שכל מי שמגיע לאי הזה יכול לבקש משאלה אחת, והיא תתגשם. המשאלה הזאת יכולה להציל את הממלכה שלו, אבל האם הוא שווה את המחיר?

זהו אמצע הסיפור. סיפור זה מתחיל הרבה לפני אי המשאלות, הרבה לפני הנסיך, והרבה לפני שודדת הים.

סיפור זה מתחיל עם הילדה היתומה, אווי, ילדה בעלת זכרון מדהים שנמשכת אל הים, ואל החופש שהוא מעניק. הסיפור של אווי שזור היטב בסיפורם של הנסיך והגבירה, ולאורך הספר אנחנו לומדים להכיר ולהתאהב בשלושתם, ובדמויות המשנה הרבות שנלוות למסע שלהם: שודדי ים, ילד-איים קסום שמשנה צורות, וגם זקן חביב ואלכוהוליסט.

כל זה היה יותר ממספיק כדי שאתאהב, ואאבד עליו שינה. התחלתי את הספר בשישי בלילה וגמרתי אותו בשבת בבוקר. כשהילדה העירה אותי קצת אחרי חמש, לשם שינוי אמרתי תודה כי זה נתן לי הזדמנות להמשיך לקרוא לפני ששאר העולם מתעורר, וזה היה שווה כל דקה (ואז הערתי את אשתי והלכתי לישון).

אז מה אהבתי. קודם כל התיאורים. הסופרת יודעת לתאר היטב את הרגע ומה שקורה בתוכו כך שיכולתי למצוא את עצמי מדמיין בקלות את האירועים והמקומות בסיפור, אי המשאלות, האיים האחרים, וגם החיים על הספינה. אהבתי גם את ההתפתחות שהדמויות השונות עוברות. הכתיבה כמובן מאד זורמת, ובגלל זה מצאתי את עצמי מתקשה להניח את הספר.

הפגמים היחידים בספר בעיני הסובייקטיביות היא שהעלילה עצמה קצת צפויה, אבל זה פחות הפריע כי המסע המסע הוא מה שהיה מעניין בעיני. ובהתחלה היו כמה מקומות שבהן מצאתי את עצמי נזרק מחוץ לסיפור כשכמה דברים לא הגיוניים קרו, אבל אז מצאתי את עצמי נשאב מהר מאד בחזרה פנימה.

האלימות מינימלית, ואין תיאורים מיניים. כן יש אהבה, אבל היא לא גרמה לי לגלגל עיניים.

אני לא יודע אם הייתי מתאר את הספר הזה כספר פיל גוד, אבל לי אישית הוא בהחלט גרם להרגיש טוב. השילוב הזה של סיפור אגדות + סיפור מקורי עם קצת עומק והרבה זרימה היה מעולה בעיני, ואני ממליץ על הספר בחום.