הלשון נושלה

הספר היה מועמד לפרס גפן

*****

"Will the real Shimon Adaf please stand up?”

שמעון אדף הוא אחד האנשים שאני מחשיב כגאון. ב-2020 יצא לי לקרוא את ספרו כפור במסגרת ספר העומר, ספר ארס פואטיקה אפוקליפטי יהודי דתי שמתרחש בתל אביב וממש לא אשכנזי וממש כן שירה, והבנתי שהוא גאון – וזאת בעיה. רומנים שנכתבים ע"י גאונים הם הרבה מאד פעמים קשים לעיכול כי יש להם רבדים והנסתר הוא תמיד רב יותר מאשר הנגלה – תופעת לוואי חיובית כשהסופר הוא גם משורר. קריאה של ספר כזה היא לא רק הנאה - ובהחלט יש כאן הנאה לראות איך סיפור עם כל כך הרבה רבדים מתחבר ביחד – היא גם סוג של משימה ולמשימה הזאת נדרשה הכנה.

הלשון נושלה הוא ספר המשך ללב הקבור, אחד הספרים הראשונים שכתב אדף. מדובר בפנטזית ילדים יהודית שמתרחשת בעיירת פיתוח דרומית שנקראת מבוא ים. אמיר (עם סגול) מור טל הוא ילד ביישן וממוצע להחריד שמתיידד עם טליה פינטו ילדה מבריקה סקרנית בטירוף וביחד הם מצילים את הבריאה מאמרפל, כח משחית שהובס בעבר ע"י אברם התנ"כי והוא עכשיו מחפש דרך לחזור.

וזאת היתה ההכנה שלי: לקרוא את הלב הקבור לפני שאני ניגש לספר ההמשך שלו. דרישה סבירה בהחלט ובלעתי את הספר ביומיים בערך כי: סיפור פיות קלאסי + עיירת פיתוח + פנטזיה תנ"כית + חבורת ילדים שצריכה להציל את העולם + משלב שפשוט זורם טוב.

אחרי שסיימתי ניגשתי בשקיקה להלשון נושלה, והפעם לקח לי בערך חודש לסיים את הספר, ואנחנו מדברים על חודש תשרי שבו היו לי לא מעט ימי בונוס נוספים שיכלתי להשקיע בקריאה. למה? כי אדף הוא גאון, וגאונות היא מעצבנת גם כשהיא טובה.

מה שהופך את הספר הזה לקריאה כל כך איטית הוא רבדי העומק השונים. ברובד הראשון מדובר עדיין בפנטזית ילדים בעיירת פיתוח, אבל פנטזיה הרבה יותר כבדה והרבה יותר עיירת פיתוח. הסיפור עדיין מתרחשת במבוא ים, אבל הפעם אמיר חליבה ושרלי ממן הם חברים הכי טובים. שרלי הוא בן למשפחה עשירה שרוצה ללמוד בישול ואמיר הוא עדיין אמיר, אבל הפעם בן לאמא יחידנית. איכשהו הוא מצליח למשוך את תשומת לבה של מזזת צעירה, לוסינדה שהיא בעצם אייר, ואחיה יוסי.

הזזה היא סוג של קסם המאפשרת לסדר, מחשבות, רגשות וגם אירועים – כמו הסופר בעצם. להזיז את ההוויה כדי שתסתדר בצורה שבה היתה אמורה להיות כל הזמן. רובד שני.

ליוסי גם יש קסם, הוא מסוגל לזמן דמויות מספרים. כשיוסי מזמן בטעות את הדמות אמרפל מהספר הלב הקבור של שמעון אדף, חבורת ילדים מעיירת פיתוח נאלצת שוב פעם להציל את מבוא ים, ואת העולם מאיום תנ"כי שהיה אמור להיות מובס. האיום הוא אולי אותו איום, אבל הילדים הם לא אותם ילדים. מדובר באמיר שונה, וטליה חסרה.

רובד שלישי. הספר הזה הוא סוג של דיאלוג עם הלב הקבור. יש הרבה מאד אזכורים לאירועים שקרו בספר הראשון, וצריך לקרוא אותו כדי להבין את כל הרמזים שהספר זורק. דמות ראשית עם שם ראשון זהה, אבל שם משפחה שונה. אותה מבוא ים שנחקרת הרבה יותר לעומק הפעם, תכנית טלוויזיה שנקראת טליה והגבישונים, וגם פורום ידעוניות עם שם זהה לידעונית של הספר הראשון. סוג של אזור הדמדומים. עוד רמז.

רובד רביעי. הלשון נושלה היא פלינדרום. ויש עוד פלינדרומים המופיעים לאורך הספר. ישר והפוך. לעצור ולקחת צעד אחורה. למילים כאן יש משמעות איך שהן כתובות, הסדר שבו הן מופיעות ולדמויות אליהן הן מוצמדות. ויש הרבה מאד מילים בספר הזה.

רובד חמישי. השתקפויות ובבואות. יש כאן שני סיפורים סותרים שמתקיימים במקביל. דמויות שצריכות למצוא גירסאות שונות של עצמן. מה אמיתי? מה שיבוט? האם זה בכלל משנה?

רובד שישי. איפה שמעון אדף נמצא בכל העסק הזה. מה בדיוק הוא ניסה לעשות? ולמה דעתו בכלל רלוונטית גם לקורא וגם לדמויות?

אז מה חשבתי על כל העסק הזה? הספר הזה הוא גם הספר הראשון, אבל גם הרבה יותר מהספר הראשון. אנחנו זוכים להכיר הרבה יותר מקרוב את החיים בעיירת פיתוח מנקודת מבט של ילדים וזה החזיר לי המון זכרונות. לא שלי, אבל יצא לי להכיר מקרוב ולשחק עם ילדים מעיירות פיתוח בחיים הקודמים. יש מסורת, ויש ארסיות ויש מתיקות. ציפוי קשוח שמסתיר משהו מאד רך בפנים. ויש גם את הפרספקטיבה של המבוגרים שמגדלים את אותם הילדים ויחסים מורכבים עם מסורת ודת ולאומנות וסובלנות.

פנטזיה תנ"כית – הרבה יותר מורכבת בעיני ויש גם דברים שלא הסתדרו לי מבחינת רצף אירועים היסטורי, אבל ניחא. צריך את זה בשביל ליצור משהו שמחבר בין הרבדים השונים.

סיפור פיות קלאסי – האלמנט הזה נזנח כמעט לגמרי בספר הזה לטובת המטא. וזה גם הגיוני. הספר הזה מתרחש בהווה, עם הרשתות החברתיות והסמארטפונים לכל ילד. יש כאן המון חדשנות לכל אורך הספר והיסוד הזה הוא מהעבר ופחות נכנס באופן חלק.

רגעי WTF – מי מביא לילד שלו אוסף בובות משה רבינו?

סגנון כתיבה – פחות זורמת והרבה יותר כבדה. מכריחה אותך לעכל היטב את הטקסט כדי שישב טוב. אי אפשר לקרוא את הספר הזה מהר.

סך הכל: הנאה איטית. בהחלט היה הנאה עבורי, אבל גם בהחלט איטי. אני לא מכיר פנטזית מקור ישראלית בכזה אורך וממש לא הרגיש לי כמו מריחה. בזמן שקראתי את הספר הזה בהחלט הייתי יכול להספיק שניים או שלשה ספרים אחרים שכנראה הייתי נהנה מהן באותה מידה, אבל הספר הזה מבחינתי הוא קצת ייחודי (אבל רק קצת), והייחודיות הזאת בעיני הצדיקה את האורך. המלצה שלי לאחרים? לחשוב פעמיים לפני שצוללים פנימה. מדובר בהתחייבות לטווח ארו