יופי הוא פצע

תמיד הסתכלתי על הריאליזם הקסום כסוג של כבשה שחורה במשפחת הז'אנרים הספקולטיביים. מדובר בסיפורים שמבוססים חזק בעולם האמיתי והם שואבים את העוצמה שלהם ממרקם עשיר של דמויות ומצבים שבמקרה מתובלים גם בכמה אלמנטים על טבעיים רגילים להחריד. אלמנטים אלו יכולים להיות קללה בין דורית, רוחות רפאים, חפצים מדברים ואפילו טלפתיה. תופעות רגילות לחלוטין בתוך הסיפור שעוזרות להעביר ביקורת כלשהי על העולם האמיתי. שום דבר מיוחד.

אל תבינו אותי לא נכון. ניתן להשתמש בריאליזם קסום כדי לבנות סיפורים עם הרבה עוצמה. קחו לדוגמא את אינדונזיה. מדובר במדינה שהיתה פעם קולוניה הולנדית לפני שהיפנים כבשו אותה במלחמת העולם השניה. כשסוף סוף השיגה עצמאות, היא נאלצה להתמודד עם התפרצות קומוניזם לפני שיכלה למתג את עצמה מחדש כמלכודת תיירים. אינדונזיה היא גם מדינה עם רוב מוסלמי שמכירה באופן רשמי בשש דתות: איסלם, נצרות פרוטסטנטית, נצרות קתולית, הינדואיזם, בודהיזם וקונפוציאניזם ויש גם הכרה חלקית באנימיזם. לבסוף מדובר במדינה עם 17,000 איים. יש כל כך הרבה מה לספר על המדינה, לכן ממש לא מפתיע שאקה קורניאוון פתח את הסיפור האפי שלו על אינדונזיה, יופי הוא פצע, בדמות ראשית שקמה לתחייה מן המתים כדבר שבשגרה. לא זה מה שחשוב בספר. העיקר הוא האלימות המינית הגרפית התכופה ומערכות היחסים עם בעלי חיים. על השאר אפשר לדלג (כן אני ציני, אבל גם הספר).

*****

"יום אחד אחרי הצהריים, בסוף שבוע בחודש מארס, קמה דְיוּאִי אַיוּ מקברה עשרים ואחת שנה אחרי מותה."

זהו אחד ממשפטי הפתיחה הכי טובים שאי פעם קראתי בספר. דיואי איו היא זונה. היא נפטרה זמן קצר אחרי שילדה את בתה הרביעית, אחת היצורים הכי מכוערים שניתן לדמיין. למעשה דיואי איו בילתה את רוב ההריון בלפנטז על כמה מכוערת התינוקת צריכה להיות (לאחר שנכשלה בלהפיל את העובר). התוצאה לא אכזבה, אבל כמובן ישר אחרי שהתינוקת נולדה כולם מיהרו לבשר לה שיש לה תינוקת מהממת, וכמה יפה נראה הרך שזה עתה נולד. לכן, בפרץ אכזבה דיואי החליטה לקרוא לבת החדשה שלה Beauty ואז נפטרה מן העולם.

דיואי איו תמיד היתה אישה עצמאית. היא בת תערובת של קולוניאליסטים הולנדים, והיא זאת שהחליטה להתחתן עם מא גדיק (Ma Gedik) בניגוד לרצונו. מא גדיק איבד את המאהבת שלו לאדון הולנדי והאובדן הזה גרם לו לאבד את דעתו ודרדר אותו למצב של שחיתות מינית. האדון ההולנדי היה הסבא של דיואי איו ולכן היא החליטה לפצות את מא גדיק בכך שהיא תתחתן איתו בניגוד לרצונו. מיותר להגיד, אבל הוא ממש לא לקח את זה טוב.

כשהיפנים כבשו את אינדונזיה במהלך מלחמת העולם השניה, ההולנדים בחרו לעזוב, אבל דיואי איו החליטה להשאר מאחור, וכך הקורא יכול לחוות את מה שנשים אינדונזיות רבות עברו בזמן שהמדינה שלהן נכבשה ע"י צבא זר של גברים. בסופו של דבר המלחמה נגמרה, דיואי איו מצאה את עצמה בהריון, ויש לה גם בית עם משכנתא. היא מתחילה לעבוד כזונה מה שגורם לכל הגברים בכפר שלה לשמוח ולכל הנשים בכפר לקנא.

בשלב הזה הספר מתחיל להיות קצת יותר אפל. הוא מביא לנו את הסיפור של הבנות והנכדות של דיואי איו, הבעלים והמאהבים שלהן וגם ואירועי האלימות המינית התכופים מדי אותן הן עוברות. אנחנו גם לומדים יותר על ההיסטוריה של אינדונזיה מנקודת המבט של הדמויות הנאלצות כל הזמן להסתגל לשינויים אלימים שהם מעבר לשליטתן. סצנות האלימות כבר לא מצחיקות. הן מעולם לא היו מצחיקות.

*****

“האגדה על יופיה התחרה עם הסיפור של מייסדת העיר, והסיבה היחידה שמעולם לא הוכרז בגללה מלחמה היה כי היא זונה, כך שכל אחד יכל לשכב אתה בתנאי שהיה לו את הכסף."

(תרגום חופשי שלי)

ספר זה הוא דוגמא מצויינת למה אני רואה בריאליזם הקסום סוג של כבשה שחורה. יש בספר הזה זונה שקמה מקברה, רוחות רפאים קומוניסטיות, עליה רוחנית, ראיית הנסתר שבאמת עובדת, וגם מאפיונר עם כוחות על. יש בו הכל, אבל לא זאת הסיבה שצריך לקרוא את הספר.

ניתן לקרוא את יופי הוא פצע באחת משני דרכים. סאטירה מרתקת על ההיסטוריה של אינדונזיה מהקולוניאליזם ההולנדי עד לתקופות מודרניות יותר ידידותיות לתיירים, או כרצף אינסופי של היתקלויות מיניות אלימות, סצנות אונס מאד גרפיות, בדיחות גסות ומדי פעם בעילה של חיות ועופות. הקריאות הללו לא סותרות אחת את השניה ויש סיבה לנוכחות של שתיהן לאורך העלילה.

אינדונזיה היא מדינה מרתקת. כמו שציינתי למעלה, מדובר במדינה עם רוב מוסלמי, אבל גם מגוון תרבותי. סצנות מהמהאבהארטא הן ידע כללי בספר. הארה בודהיסטית (נירוואנה) היא תפנית עלילתית חשובה בשלב מסוים בסיפור. בנוסף, הקברן המקומי מכיר Jailangkung (ראיית הנסתר באמצעות רוח שנכנסת בבובה). יש תפריט מקומית (לא כשרה) שכדאי להכיר, וכמובן גם ההיסטוריה של מדינה חדשה שצריכה לגלות את הזהות שלה בעודה מחלימה מפצעי העבר.

הפצעים האלו מאד חמורים. יש הרבה מאד שמשווים בין קולוניאליזם לאונס וכאחד שאשכרה קרא ספרים שנכתבו באותה תקופה, אני יכול להבין למה. אירופאים הסתכלו על הילידים כדרגה נמוכה יותר של בן אדם. לא חיות, אבל גם לא באותה רמה כמו האדם הלבן. הכובשים היפנים גם לא היו שיפור משמעותי. הרעיון שההולנדים יוכלו פשוט לקום ולעזוב ואז היפנים יוכלו לקום לעזוב והמקומיים יסתדרו לבד, הוא רעיון עצוב (אני מנסה להיות דיפלומטי כאן). כל הפצעים נרפאים בסופו של דבר, אבל לא בהכרח בקצב נוח, וזהו משהו שהילדות והנכדות של דיואי איו חוות על בשרן בצורה מאד אלימה ומאד גרפית.

עבורי כקורא השילוב הזה הוביל לחווית קריאה מעורבת: הנאה, ריתוק והרצון לקרוא עוד בשילוב של אימה, דחייה והצורך להפסיק לקרוא. האחרון בעיקר בחלק האחרון של הספר, אבל יש די והותר שהיה יכול ואולי היה צריך לדחות אותי כבר בפרקים הראשונים. מדובר בקו מאד דק שיצירות סאטיריות יכולות לחצות ואולי גם לבלבל את הקוראים בתהליך, אבל עדיין מדובר בקו שאני כקורא הרגשתי שהוא בבירור נחצה. הספר הזה הוא חד משמעית הולך להיות ברשימה שאני אצטרך לתת עליהם דין וחשבון ביום כיפור הקרוב.

טריגרים: אלימות מינית ובעילת חיות

*****

אקה קורניאוון נולד בטאסיקמאליאה ב-1975 וסיים את לימודיו בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת גאדג'ה מאדא. הוא מתואר כ"מטאורית המבריק ביותר" בעולם הספרותי האינדונזי. הוא חיבר שני ספרים שהושווה ליצירות של סלמאן רושדי, גבריאל גרסיה מארקס ומארק טווין. ארבע מספריו תורגמו לאנגלית: Beauty is a Wound, Man Tiger, Vengeance is Mine, all others pay cash ו-Kitchen Curse (אסופת סיפורים קצרים). קורניאוון גם כתב תסריטים, רומן גרפי, ומאמרים על ספרות הוא מתגורר כיום בג'קרטה.