עיניים אדומות

זוכרים את מגיפת הקורונה? זאת שהכתיבה עלינו ריחוק חברתי, חובת עטיית מסכות במקומות ציבוריים וכפתה עלינו כמעט חודשיים של סוג של סגר לבד עם הילדים בהן איבדנו לאט לאט את שפיותנו? אז מגי אוצרי כנראה חזתה את זה וכדי להזהיר את העולם מראש כתבה ספר נוער דיסטופי/פוסט אפוקליפטי שלצערי לא תורגם לסינית בזמן.

בעתיד של הספר, שנת 2064, יש מגיפה שמתפשטת במגע. מגיפה שיש לה 100% סיכויי הידבקות. כל מי שחולה בה, אחרי 100 ימים, ללא יוצא מן הכלל, יאבד צלם אנוש ויהפוך ל"שטריאה" בעל עיניים אדומות – פרא אדם הלכוד בתוך זכרונותיו ומסוכן לסביבתו. העולם לא לקח סיכונים. בניגוד לקורונה, אין אסימפטומטים. מי שחולה הולך להפוך למפלצת. לכן מתייחסים אליו כמפלצת מידבקת מהשניה הראשונה.

כוחות חיל האוויר העולמיים מציתים את כל הארץ בנסיון למגר את השטריאות. על הדרך מוחקים את כל תחנות הכח וגם את התקשורת האינטרנטית. האוכלוסיה הבריאה מופרדת מהחולים ומוכנסת למחנות קטנים וצפופים. מחנה ברק לחרדים, מחנה מבשר לדתיים, מחנה נבלוס לפלסטינים, מחנה גליל לערבים ישראלים, ומחנה כרמל לחילונים. ומפקדת אביב בתל אביב. כל שאר המדינה זה שטח הפקר שורצת שטריאות שנקראת "עזאזל", והרושם מהספר הוא שהעולם עצמו במצב די דומה.

כדי למנוע את התפשטות המחלה, כל מגע אנושי הוא אסור ע"פ חוק ואלו שנתפסים מאבדים קצבת מזון לחודש. בהתחלה היו יורים בכל מי שנדבק, אבל מכיוון שזה לא עבר בשקט הוחלט לשלוח אותם למחנה נפרד שבו חוקרים את המחלה. אף אחד לא חוזר מהמחנה הזה.

הספר מסופר מנקודת מבטה של רות, נערה בת 15. היא באה ממשפחה עשירה לשעבר, אבל כשכולם נשלחו למחנות הוריה גילו שלכסף כבר אין משמעות וכל המשפחה נאלצה להסתדר עם הרעב והצפיפות שהם שגרת היום במחנה כרמל. רות איבדה בשלב יחסית מאד מוקדם את אמא שלה שנדבקה במחלה והופרדה בכח מהמשפחה שלה. מאז היא חיה עם אבא שלה ואחיה עקיבא בדירת חדר כשהיא רעבה ומתוסכלת. החבר היחיד שלה הוא תום, שאסור לה לגעת בו ואביה לו סובל אותו. לאחר מריבה אחת יותר מדי עם אביה, היא משכנעת את תום לברוח מהמחנה לערב אחד ולהסתובב קצת בחוץ. באופן לא מפתיע, הוא נדבק במחלה ואז היא מחבקת אותו ונדבקת גם היא. ועכשיו העלילה יכולה להתקדם.

מדובר בספר נוער מאד אקטואלי ומאד חזק שטרפתי תוך שבת אחת שזה אתגר רציני כשיש תינוקת וילדים קטנים, ועדיין הצלחתי. יש עכשיו חול מפוזר על פני כל הבית (אל תשאלו), אז שילמתי על זה קצת מחיר, ועדיין לפי דעתי היה בערך שווה את זה.

בסוף כל פרק יש פלאשבאק לאחת מזכרונותיה של רות. קטעים אלו מוסיפים המון כי הם מסבירים על קו הזמן ועל איך העולם הדרדר. וגם עוזרים לנו להבין את מערכת היחסים של הוריה של רות. אלו היו הקטעים שהכי נהניתי לקרוא כי גם בניית עולם וגם נקודות מבט שונות שהן לא רות. מצד שני, הן היו גם די מופרכות כי אין מצב שתינוקת וילדה קטנה זוכרת אירועים ברזולוציה כזאת. יש לזה הסבר, אבל מבחינתי זה לא כזה החזיק מים אפילו שמאד נהניתי לקרוא את הקטעים.

לא אהבתי את רות כדמות ראשית וגם לא את תום החבר שלה. אני לא חושב שזה הוגן לשים את עצמי בנעליה, רעבה, מתוסכלת, ללא דמות אם, ואב חסר סבלנות. ועדיין, חצי מהזמן היא מתנהגת כמו ילדה קטנה, והחצי השני היא בת טיפש-עשרה טיפוסית שלא חושבת עד הסוף על ההשלכות של מעשיה. תום, מאוהב בה, נגרר אחריה, והרושם שלי הוא שהוא לא מסוגל למחשבה עצמאית.

הספר עצמו מעביר מסרים נגד גזענות, שנאת ערבים, חרדים, דתיים ועל החשיבות לשמור על מה שמייחד אותנו כבני אדם גם בתנאים לא אנושיים. מצד אחד אהבתי את זה. מצד שני, היו דברים קטנים שצרמו לי, כמו זה שראש הממשלה הגזען הרשע שנרצח היה חובש כיפה. זה פרט קטן שהוא לא באמת משמעותי לסיפור, אבל הוא מתחבר לי ליותר מדי יצירות חילוניות ששמות את הדתי/חרדי בתפקיד הרשע – שזה מעצבן. זה גם מעצבן כשעושים את זה לערבים. אמנם, בספר יש גם דתיים טובים (הומו ומישהו שנשוי לחילוניה), אבל הבחירה לציין את הכיפה בהקשר של גזענות צרם לי על דמות שלא הושקעה בו כזה הרבה, פשוט כדי לציין את זה כפרט.

ההקשר האקטואלי של הספר, לדעתי הופך אותו למאד רלוונטי. הייתי רוצה לטעון שהוא גם מסוכן כי הוא יכול לחזק את כל מי שמתנגד למסיכות ולריחוק החברתי, אבל אני חושב שהמציאות בספר היא עדיין מספיק רחוקה מהמציאות הנוכחית כדי שקוראים צעירים יהיו מספיק חכמים לא לקפוץ למסקנות שגויות. לפחות כך אני מקווה. יש כאן מסרים שכפרטים וכחברה חשוב לדון בהם, אבל אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מהמציאות הדיסטופית של הספר, ואני בספק רב מאד עם נגיע אליו.

סך הכל, הספר הזה הוא סביר בעיני. אמנם טרפתי אותו ביום, אבל אילולא ההקשר של פרס גפן, כנראה לא הייתי מתעניין בו יותר מדי. גם אחרי הקריאה, אני מרגיש שהיה נחמד, אבל הוא רחוק מלהיות מעולה ואני כנראה אתרום/אמסור את הספר כשתהיה לי הזדמנות.