זוליכה פוקחת עיניים

"המוות נמצא כאן בכל מקום, מוות פשוט, מובן, מלא ענווה, אפילו צודק על פי דרכו: עלים ומחטים נשרו מן העצים ונרקבו באדמה, נשברו תחת כפותיהם הכבדים של הדובים, שיחים התייבשו, עשבים נהיו מזון לצבי, והוא עצמו נהיה טרף לשיני להקת זאבים. המוות משולב ואחוז באופן הדוק עם החיים, ולכן אינו נורא. יתר על כן, באורמן (היער הסיבירי) החיים תמיד מנצחים..."

אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים שפותחים לי חלון לתקופה אחרת בהיסטוריה ולמקומות שונים בעולם.

הספר זוליכה פוקחת עיניים של גוזל יכינה הוא כזה.

הוא מספר את סיפורה של צעירה טטרית ברוסיה הסובייטית שמגורשת לערבות סיביר יחד עם גולים נוספים כדי להקים שם יישוב, קולחוז, ובמקביל את סיפורו של המפקד שנשלח להיות אחראי על אותו יישוב.

הסיפור עצמו אינו אמיתי אך מבוסס על אירועים אמיתיים ששמעה המחברת מפי סבתה.

הוא מתאר בצורה חיה מאוד את המיעוטים החיים ברוסיה ואת תקופת הקולקטיביזציה.

הספר קולח, תיאורים עשירים, דמויות עגולות.

הוא זכה בפרסים, תורגם ליותר מ20 שפות, וב2020 יצאה ברוסיה סדרת טלוויזיה המבוססת עליו.

בקיצור, אני ממליצה.

ואסיים בהמשך של הציטוט שבו פתחתי:

"...ככל שהיה החורף קר וקודר, ככל שהחיות טרפו ומתו ברעב, זוליכה ידעה: האביב יבוא, עלים ירוקים צעירים יבקעו, עשב משיי יציף את האדמה שנשרפה עד שחור, שפע של גורים עליזים יוולדו לחיות... היא חשה חלק מהעולם הגדול והחזק הזה, טיפה בים הירוק לעד"