אנשי הספר

אנשי הספר של ג'רלדין ברוקס

דווקא כששאלתי את "אנשי הספר" מתחנת הרכבת לפני מספר שבועות, מצאתי בספריית ביתי מכתב מחברה ששלחה לי לקראת פסח התש"ע (2009) ובו היא מאחלת לנו חג שמח וגם ממליצה על הספר הזה. מן הסתם מכתבה הפך להיות הסימניה הזמנית של הספר שעתיד לחזור לרכוש הציבור.

החיבור בין האישי לספרותי ובין ההווה ולעבר מאפיין את ספרה של זוכת פרס הפוליצר, ג'רלדין ברוקס. דמות הגיבורה, האנה הית (שרנסקי) מזכירה מעט את ההיסטוריה האישית של הסופרת והעיתונאית החוקרת ילידת אוסטרליה. כמוה היא יוצאת למסעות מרתקים בניסיון להבין את ההיסטוריה ולייצג אותה נאמנה, לגלות את הסיפורים האישיים מאחורי הסימנים שהותיר הזמן אחריו. האנה, שמעולם לא הכירה אביה, בחרה למורת רוחה של אימה המנתחת הנוירוכירוגית המפורסמת בקריירה של ארכיאולוגיה. היא דמות מעניינת בפני עצמה, גם אם קיימת רק בסיפור המסגרת של הספר. בשנת 1996 האנה נבחרת לעבוד על הגדת סרייבו, מוצאת רמזים שונים ומנסה להתחקות אחר הנרטיב ההיסטורי של גילגולי ההגדה. היא יוצרת קשר עם אוצר הספריה שהציל אותה את ההגדה במלחמות יגוסלביה (כאן המיקוד במלחמת הבוסנים והסרבים בשנות 91-95) ואף מנהלת איתו רומן בעל פוטנציאל התעמקות אבל שבר גדול מדי מכדי להיות משכנע בזוגיות שלו. סיפור המסגרת של האנה מספר על היחסים הקרים והמתחמקים עם אימה, על הקשר שלה עם ורנר היינריך המורה הזקן שלה (שסודו מןה עבר שופך אור רב על הבחירותיו), על זהותו של אביה המתגלה וכיצד זה משפיע על האנה ועל מערכת היחסים עם אימה, על הרומן עם אוזרן, האוצר האומלל ועל החיפוש העצמי שלה בעולם המקצועי והלאומי. בסיפורה קיימות דרמות רבות אבל הן אינן מגיעות לכדי ריגוש אמיתי, כמו העצירות הרגשית של אימה הקשוחה, המילים מספרות לנו עליהן על פני השטח אבל לא מצליחות ממש לגעת. אהבתי את דמותה של האנה וחשבתי שריבוי הסיפורים ההיסטורים המעניינים יתכן ופגעו בפוטנציאל הדרמטיות של הדמות הראשית. הדמות כמו הסיפור עצמו וכמו אופיה של האנה, מתנהל בצילה של העבודה ההיסטורית ומי כמוני יודעת שהעבודה לפעמים היא רק תירוץ.

הספר מורכב ממספר של סיפורים בדיוניים המבוססים על הרמזים שהאנה מוצאת בהגדה וממסעותיה ומסודרות מן הקרוב בזמן אל הרחוק ומסוף להתחלה. כך אנחנו מכירים את ההגדה במצבה העגום יחסית ולומדים כיצד התפשטה לאורך השנים עד לגילוי היפה של היוצר המקורי. כל סיפור כתוב בהתאמה לאותה תקופה וניכר המחקר הרב בנופים, צבעים, ריחות, אומנות ומיומנות כמו גם תפיסות עולם ותיאולוגיות המותאמות לכל תקופה. היכולת לכתוב בהתאמה לכל תקופה מעוררת הערצה.

ראשון הוא "כנף של חרק" המתרחש בסרייבו 1940 ומספר את סיפורה של לולה (שאנחנו זוכים לפגוש גם בסוף הספר ולסגור איתה מעגל) נערה כובסת יהודיה פשוטה שמאבדת את משפחתה עם הכיבוש הנאצי, הופכת פרטיזנית וחוזרת העירה לאחר פירוק הפרטיזנים ע"י טיטו. היא ניצלת ע"י עובד הספריה המוסלמי, שריף כמאל שהוא דמותו הבדיונית של הגיבור דרוויש קורקוט. סיפורה הטרגי קשוח ויכול לייאש, כמו מלחמות בדרך כלל, כמו אובדנים. שריף, ורעייתו הם אור של תקווה שהספר מנסה לשזור בסגנון: אנשים טובים באמצע הדרך. ואם אני נשמעת צינית, הפעם דווקא לא. למרות ששריף נשפט מאוחר יותר כמסייע לנאצים ויושב שנים בכלא וזה קצת מועך עוד יותר את התקווה לטוב אנושי.

הסיפור השני הוא "נוצות וורד", מתרחש בוינה 1894 ומספר על פרנץ הירשפלד הרופא היהודי והדיסקרטי המטפל בהר פלוריאן מיטל, הגרמני האנטישמי שמטפל בהגדה ולמעשה הוא זה שמפשיט אותה מעיטורי הזהב והכסף עבור תשלום לטיפול מיותר שיציל אותו מזיבה. סיפור זה מתאר את חיי הבוהמה בוינה ומזכיר אנשים כמו פרויד והרצל ומתאר את היופי האירופי בכיעורו הבוגדני ומלא מחלות מדבקות. אילו קיוונו לחוט של תקווה או אור כאן, הוא לא נמצא ומזכיר קצת את סיפוריו של צ'כוב המבקר את תרבות הבוהמה.

הסיפור השלישי הוא "כתמי יין" המתרחש בונציה ב1609 ומספר על החברות בין רב הקהילה הגדול והחכם לבין הכומר החתום על ההגדה (המקורית!). חברות שיש בה חשדנות, נצלנות הדדית, כבוד והערכה וחיץ מאוד גדול. גם פה אנחנו רואים כל דמות במערומיה ובכיעורה. הכומר המתעב את עצמו ומכור לטיפה המרה יגלה לנו בסוף הסיפור מאילו זכרונות הוא בורח כל חייו והרב המכור להימורים מסכן את נדבות צאן מרעיתו ואת ההגדה. בסיפור זה מעניינים הויכוחים התיאולוגים הכוללים שיח על הציורים יוצאי הדופן וכמובן, הויכוח העקוב מדם על האם כדור הארץ עגול או שטוח.

הסיפור הרביעי הוא "מי מלח" המתרחש בטרגונה, 1942 ומספר על משפחתו של דוד בן שושן, סופר סת"ם יהודי תחת ממלכת ארגון הנוצרית הנושכת ומאיימת על היהודים ואשר בסופה מגרשת אותם. לדוד בן שהתנצר ונישא לגויה ובת הלומדת קבלה בסתר ומנהלת רומן עם גבר יהודי נשוי. דוד הוא זה שכותב את ההגדה ומשתמש בציורים מדהימים שהשיג מניצול אילם חירש ומתכנן להעניק את ההגדה המהודרת כמתנת נישואין לבנו של דון אברבנאל. זה אחד הסיפורים המורכבים יותר בספר ובעיני העשירים ביותר המציגים נושאים שונים כגון: יחסי הזוגיות של מרים ודוד, הרומן והלימוד של הבת, העינויים של הבן באינקוויזציה, הניסיון של נציגי הקהילה לשחד את המלכות הנוצרית ללא הצלחה ורוזה, הנוצרית ההריונית שנותרת לבד וגורלה. בסיפור זה אהבה, קדושה, אלימות ושנאה והיא נגמרת בצורה מלאת תקווה ותחושת ניצחון גם בתוך החורבן.

הסיפור החמישי והאחרון ברצף ההיסטורי של תולדות ההגדה הוא "שערה לבנה" המתרחש בסביליה 1480 ומספרת את סיפורה של זהרה, נערה מוסלמית שמאבדת את משפחתה המפוארת, מתחפשת לבן ונמכרת לאומן יהודי המלמד אותה ומכשיר אותה לציור, מנצל אותה ומוכר אותה לאשת האמיר המוכרת אותה לרופא יהודי. זהרה מביטה בעולם מנקודת מבט של אחת שהשלימה עם גורלה וחסרת אמון בעולם, עם זאת מטוב ליבה היא מציירת את ציורי התנ"ך עבור בנו החירש אילם של הרופא ואף חותמת את תמונתה ושמה בהגדה – ועונה לתהיה מי זו המורית היושבת לשולחן ליל הסדר. סיפורה הוא עצוב אבל היא פוגשת באנשים שמעריכים, אוהבים ומכבדים אותה לאורך הדרך וזוכה לחיים טובים ממה שהיה נגזר עליה אצל הברברים הרצחניים. היצירתיות והחותמת שלה בעולם מוסיפים לספר את הנופך החיובי והמלטף שהיה חסר. כמו גם נקודת מבט פמיניסטית בולטת ביחסים שלה עם אשת האמיר.

סיפור המסגרת הופך מעניין ברמת ה"משימה בלתי אפשרית" לקראת סופו ומכניס מתח ומפיח חיים בסיפורה של האנה ושל אוזרן. הוא גם מעמיד אותם בפני הדילמה הקשה של שריפת ספרים, הדבר השנוא עליהם שיתכן והם נאלצים לעשות. ונסיים בציטוט שמתחיל את הספר וגם העיקרון שהוביל להצלת ההגדה בסרייבו:

"במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם" היינריך היינה.