בסוף יום

בסוף יום מאת עינת קאפח

עשרות הספרים שרכשתי הביטו בי בציפייה, קוראים לי לבחור באחד מהם לשבת. זה אומר אני והאחר אומר אני ואולי בגלל התערוכה של אורית, אופיר ורז אקטע בבית האומנים בת"א שעוררו את געגועי לסבתא וסבא, ואולי בגלל הימים הנוראים שלפנינו, בחרתי בספרה של עינת קאפח.

לעינת ולי נקודות עניין מקבילות (תסריטאות וקולנוע, הנצחת סיפור יהודי תימן והרצאות בנושא) וזכיתי שנפגשנו כבר פעמיים בארועים העוסקים ביהודי תימן, האחד מזמן בראש העין והשני בשבוע הספר האחרון בנתניה, שם החלפנו ספרים וזכיתי בספרה הראשון עם הקדשה חמה (שגרמה לליבי לקפוץ בשמחה כאחרונות המעריצות). כבר באותו ארוע סיפרה על הספר והקריאה רגע מתוק מדבש ויפיפה קולנועית. קראתי כי בסוף יום התחיל כפיצ'ר ונגמר כרומן ואני מוכרחה לכתוב: עוד לא נגמר היום עליו ולא חסר סרטי מסעות (של קשישים!) אז כולי תקווה כי מישהו בכל זאת ירים את הכפפה, כי בעיני מדובר ביצירת מופת.

בסוף יום הוא סיפור מסע של הרב משה צדוק, מלומד וקדוש בן שמונים שיוצא לתבוע עלבונם של ספרים ומוצא עלבונם של ילדיו. מורי משה הוא רב תימני הגר בירושלים ואשר נוהרים אליו מכל הארץ לברכות והתייעצויות, הוא אלמן מרומיה אותה אוהב עדיין ומטופל בשלמה, בנו המיוחד בן ה40 שמשמש אותו ודואג לו ומערכת היחסים שלהם היא בין המתוקות ביותר שקראתי. לרב משה ורומיה מרתו ז"ל ארבעה ילדים נוספים חיים, צורי וחיים שני תאומים שונים כמו יעקב ועשו, אברהם שהלך בדרכי אימו ועם אישתו האהובה חנה מפעיל מסעדה בשוק מחנה יהודה ויונה, הגרה בירוחם עם משפחתה הגדולה ומרחוק משתדלת לשמור על הקשרים המשפחתיים הרופפים עד מנותקים. העלילה מתחילה בימים הנוראים, בין כסה לעשור, כשכבוד הרב מפיל את ספר התורה בזמן התפילה, ועם שמיטת התורה מבין את שמיטת ילדיו. כיוון שצדיק ונתגלה לו שסופו קרב, מחליט ללכת ולבקש להוריש את ספריו הקדושים, העתיקים שערכם לא יסולא מפז לאחד מילדיו. המסע הזה מתחיל לכבוד הספרים ולאט לאט הופך לכבוד ילדיו והקשר איתם, זהו מסע לבקשת סליחה מאוחרת, כזו שלא קל לילדיו לתת.

קאפח מספרת כי הספר התבשל כעשרים שנה וניכר כי כל מילה ומילה נתפרו בדיוק של צורף תימני לכדי יצירה עשירה ומופלאה ביופיה. הידע הקולנועי של קאפח מתבטא בבניית הדמויות המושלמת שאין אחד שאין לו עומק, רגשות, מחשבות ומוסיף לסמליות הסיפור. הן בדמויות העיקריות של בני המשפחה (משה, רומיה, צורי, חיים, יונה, אברהם ושלמה), באנשים הסובבים אותם (גולדברג, ברוך, חנה, ליאור, ילדיה של יונה ואביה (הו! אביה!)) והן באנשים שהוא פוגש בדרך (נהגי מוניות, מוכרת בקיוסק ברכבת, קבצן, רחל ובנצי). ברור לי ששמטתי חלק מהדמויות ואני מונה אותן בכוונה כשאני אומרת שכל אחד ואחד מהם מטופל בצורה יפייפיה ומלמד משהו את הרב ומלמד אותנו, הקוראים על הדמות הזאת, הקדושה אך לא מורמת מעם ועוד ארחיב עליו.

אלמנט קולנועי (וספרותי) בולט בספר הוא העלילה המושכת אשר לאט לאט חושפת את התמונה המלאה ומשאירה אותנו במתח עד הרגע האחרון. יש סכנות בדרך, לספרים, לילדים, לרב ויחד איתו אנחנו מבקשים את האיחוד, הסליחה והמחילה ומוצאים את הנחמות הקטנות אצל זרים.

לבד מהידע הקולנועי בולט הידע התרבותי של יהודי תימן ונשזר יפה הן בפתגמים, במאכלים, בלמדנות, בתמימות הדרך ונקודות מההיסטוריה הלא מדוברת שלהם. על זה אני תמיד שמחה ומחזקת את קאפח על פועלה (הרב ממילא בתחום) כי כמו ספרי הקודש, עלינו, דורות קיימים אלו לספר ולהעביר את תורת אבותינו, חייהם, אומנותם וההיסטוריה שלהם.

מעט מספר לנו בזכרונותיו הרב משה על חייו בצנעא, על החיזור ההדדי בינו ובין רומיה כשהיא צופה בו מגג ביתה. התורה הייתה בקירות, הוא אומר. החיים של תמימות וקרבה לאלוהים, למדנות ושקדנות. אנו לומדים כיצד גנזו את ספרי הקודש וכיצד אביו והוא הצילו את הגנזים לאחר גשם שוטף. מסע משותף זה של אב ובנו להצלתם הותירה בו רושם ואולי ככה ראה בעיניו משפחתיות. ספרי קודש אחרים עברו דורות מאב לבן וגם הם מסמלים את הקשר הבלתי ניתק בין הדורות, רק שניתק בימיו, עם משפחתו והוא מנסה לכפר עליו לפני היום הנורא.

קאפח רומזת לנו בספר על ארועים היסטורים שקרו לדורות של הסבים, הנוגע ללב מכולם בעיני הוא אובדן ילדת הדבש, ילדתם הראשונה של משה ורומיה בעדן. הרב משה חי בצנעא וכשהחליטו לעלות לארץ ישראל מתאר כי נתקעו בעדן מספר חודשים וכי המצב שם היה רע ושם נפטרה בתם הראשונה. הארוע ההיסטורי עליו היא רומזת התרחש במחנה חאשד הנורא הידוע גם בשמו מחנה גאולה שם נתקעו עולים רבים מתימן ללא אשרות כניסה לארץ וחיו בצפיפות ובתת תנאים, קברו המון בני משפחה ובעיקר ילדים ונתקפו מחלות רבות. כאשר התברר לבן גוריון מצבם החמור הכריז על מבצע הצלה ואישר את העלאתם במטוסים במבצע "על כנפי נשרים" הידוע גם בשמו הלא מותאם תרבותית "מרבד הקסמים" (אלאדין הוא פרסי). על עוולות ואסון מחנה חשאד שתוחזק ע"י הג'וינט ניתן לקרוא בספרה המרתק של אסתר מאיר-גליצנשטיין: יציאת יהודי תימן : מבצע כושל ומיתוס מכונן.  

רמז אחר לארוע כואב שקרה ליהודי תימן בעלייתם ארצה מתבטא ביחסיו בין גולדברג לרב משה וחמדנותו של הראשון שאינו נוהג באותו כבוד ברב הישיש ככולם ומרשה לעצמו להכנס להיכל הקודש היא ספרייתו של הרב, לחמוד ספריו הקדושים ולחזר אחריו שיתן לו להעריך אותם, לקנות ולמכור או להעביר לספרייה הלאומית. כשהרב יוצא למסע, מגיע הנ"ל ומנסה בדרכים ערמומיות ולא כשרות להכנס ולחזות באוצר למרות איסור הרב ואף מצליח. אין ספק שהבחירה דווקא ב"גולדברג" שם אשכנזי למהדרין שגם מדבר בהגייה אשכנזית ברורה נועדה לרמוז על גזלת כתבי יד עתיקים ובעלי ערך יסולא מפז מהעולים התימנים עת עלו למטוסים בתואנה כי אל להם להעלות דברים כבדים אחרת המטוס יפול... ספרים שהיו חשובים ליהודי תימן כפי שחשובים הם לרב משה ואשר נגזלו ונעלמו והגיעו למוזיאונים שונים אך לא לבעליהם.

אבל קאפח לא באה לחנך את הקורא ולמעשה רק רומזת קלות על הארועים הנ"ל ושמה את כל ליבה יחד עם הדמויות. והלב הוא המפתח והוא העיקר, כי מעבר לידע הקולנועי וההיסטורי של הסופרת, היא נכדתם של הרב יוסף קאפח זצ"ל והרבנית ברכה קאפח זצ"ל, שני זוכי פרס ישראל. כשהיא כותבת על האנשים בספר היא כותבת מהלב ואהבתה והערצתה את הדמויות עליהן גדלה וחיה בקרבה רבה היא זאת שהופכת הספר בסופו של יום, לאחד שלופת את הלב ולא מרפה.

לכאורה, הרב משה צדוק שהיה רכון בספריו ובצאן מרעיתו ואשר היה אסור לילדיו להפריע את עבודתו ואשר את אהבתו הם חפצו ונותרו עירומים, היה יכול להיות דמות שקשה להתחבר או לחמול עליה. אבל הרב משה הוא לא אדם כזה. אנחנו מכירים איש תמים בדורותיו המחובר בליבו אל מרתו, חושב עליה ועל התורה שלימדה אותו. הוא איש צנוע שאינו מבקש את גדולת המבקרים והדורשים בשלומו. מול ספריו הוא אותו ילד קטן שאביו שלשל אותו בחבל אל כדי הגניזה והוא, הגרסה התימנית והמבוגרת של אינידיאנה ג'ונס, מציל את כבודה של תורה. הקשר הנפלא בינו לבין נכדתו הארכיאולוגית ליאור מחזק את הצד הזה של דמותו. הרב משה מכובד על כולם אך לא נשגב מעם, מהרגע שיצא לדרך מבקש לקחת חלק בנטל, להצטרף אל האחר ולהיות איתו. לנקות את הבלגן בביתו של חיים ולשטוף את פניו לאחר שהקיא, לעזור להחליף גלגל במונית של ג'לאל, לשתול צמחים עם הנכדות, לעוף בכדור פורח, כל זאת כשמצבו הפיזי רעוע, הוא עייף ומוכה ומסרב לאכול מאחר והפיל את ספר התורה.

העצות שהוא משיא לאחרים, השתיקה או ההבנה אינם של רב אלא של אדם. הוא רואה בכאבה וצרתה של בתו וכואב את ההריון המסכן את חייה, הוא אוהב אותה. הוא אוהב כל אחד ואחד מהילדים שלו בלב שלם. בכל פעם שרואה אותם בבגרותם, נזכר בהם בילדותם וכואב ליבו על מה שהפסיד והיכן שטעה ועל הדברים שאומר ואינו מתכוון ועל הדברים שמתכוון לומר ואינו אומר. האהבה, המצוקה, הכמיהה לקשר ולסליחה כולם מעוררים חמלה רבה כלפי הקשיש העקשן שיוצא למסע שאיננו יודעים יוכל לחזור ממנו, שאנחנו נותרים דואגים לספריו ויותר מהם, לשלמה היקר והמקסים שכולו התמימות והאהבה של הוריו.

"על ששילחתי את בני נפלה התורה", אומר הרב משה בתחילת הספר ונראה כי הבין חטאו אך מספר עמודים אחר כך "קם לתבוע עלבונם של הספרים מילדיו." סיפור מסע אינו סיפור מסע אם אינו לומד לאט לאט לשחרר את כבודם של הספרים, הדפים בני שמונת שנה שסוחב איתו ומתפרקים ומתקמטים ונשמטים עד שמגיע לאחרון בניו במסע, הוא בכורו והראשון לברוח.

אני מרגישה שיכולתי לכתוב עוד ועוד על כל דמות ודמות (שמה הסמלי של אביה החכמה שמצליחה לחבר באייפד את הספר), כמו גם לנסות ולנחש את הקשרים המשפחתיים ואת מי את מייצגים (יונה מייצגת את דויד קאפח מחברם של ספרי צמחי מרפא בשימוש ביתי?) אבל לא אלאה אתכם ורק אומר שזה הספר שאתם צריכים לקרוא בראש השנה הקרוב ולפני כיפור. זה הספר שיוציא אתכם למסע שבו גם אתם תפגשו את עצמיכם ותלמדו דבר אחד או שניים על חשיבותה של משפחה. אני יודעת שאני למדתי.

"אני לא ראשון ולא אחרון, אני חוליה בשרשרת ארוכה" מצטטת עינת את הרב יוסף קאפח זצ"ל, סבה המלומד בתחילת הספר, ובכך מצטרפת אל השרשרת ביצירה זו להמשיך את השושלת המשפחתית של כתיבה בדרכה שלה.