בדרך כלל אני בוחרת לקרוא ספרים שמרחיקים אותי מהמציאות שלי, הן מבחינת מרחק של זמן או מרחב או ממש מהמציאות (פנטזיה). השבוע קראתי שלושה ספרים (גן האושר, השתקפות ומושלך) שהבריחה היא מהם והלאה. שגיבורים שלהם אולי בורחים ממשהו או אל משהו, אבל שמציאות חייהם הנוראית לא בדיוק משרה נינוחות ושלווה אצל הקורא. ולקרוא שלושה כאלה ברצף ככל הנראה גובל בהתעללות עצמית, אבל אם כבר אז כבר. מעכשיו רק צמר גפן מתוק בבקשה.

את השתקפות קניתי מידי הסופרת, עורכת ומו"ל הוצאת קינמון, גל אלגר, בשבוע הספר האחרון ולבושתי לא הכרחתי אותה לחתום לי (יש לי הקדשה על אשתר!). שתינו עובדות סוציאליות, היא לשעבר ואני עמוק בתוך הקישקע והיא ידעה שאני אתחבר לספר.

על מה הספר הזה?

אפרת ותום הם בני נוער בכיתה ט' שיושבים בסמיכות ליד החלון של הכיתה. לכל אחד מהם יש את הסיפור האישי שלו וההתמודדויות שלו, שהן, איך לומר, לא הכי רגילות. לאט לאט נרקם בין השניים קשר עמוק גם אם לא פשוט.

אומר שהיה לי קשה לי להתמסר לספר בתחילתו, אפרת האימהית והדאגנית שמשתדלת להיות מושלמת ולרצות את כולם עד כדי רמיסה ותוך כדי חיוך מתוק וחיי חברה פוריים הרגיזה אותי. לא היה לי כוח בשביל השטויות שלה. כשתום דיבר עליה ועל שאר הבנות שהן צבועות, הבנתי אותו ואפילו (סליחה גל) שקלתי לנטוש את הספר. אבל המשכתי והבנתי. הבנתי כמו תום את הבחירה שלה להיות צבועה, את הצורך שלה למצג שווא. סלחתי לה כמו תום על התלות בחברות ובשלום ביניהן מאחר והבנתי שהן העוגן שלה. אנשים לפעמים צריכים את המשחק, המסכה, הפעילות הסתמית רק כדי לשרוד, להרגיש נורמלים, לשכוח. לאשליה יש כוח שהוא לא תמיד שלילי. כמו תום, רציתי שתהיה אמיתית וכמוהו הקשבתי במתח לכל פרור שנחשף, לכל שינוי קטן ויחד איתו החלה התמכרות לתקווה למשהו טוב יותר.

אומר עכשיו כדי לחסוך התלבטויות, הספר הזה דורש התמסרות לפחות בהתחלה אבל הוא שווה את זה. הוא מרתק ומותח, עצוב ונורא, יפה ומכוער ומאוד מאוד אמיתי.

די מהר אנחנו מבינים את הסוד של אפרת ואז המבט על הבחירות וההתלבטויות שלה מקבל משנה משמעות. אפרת חיה על אדים, בהשרדות ומנסה להחזיק את כל הקצוות במקום, לשמור שלכולם יהיה טוב, ובחלק מסוים אצלה באופי זה בא באופן הטבעי ביותר. הרצון שלאחרים יהיה טוב. אותו רצון שהכניס אותה לצרות והשאיר אותה שם.

תום לעומת זה, חסר סבלנות לעולם ולשקרים שלו. רק מאוחר יותר אנחנו מגלים את גודל הפגיעה שחווה, אבל כבר מההתחלה אנחנו יודעים כי אימו מתמודדת נפש ולא יציבה והוא, כמו אפרת, נמצא בתפקיד הורי לפעמים.

הקשר שלו עם אפרת אמיתי, פגיע ומקסים. הוא מבין אותה. הוא רוצה להבין אותה יותר ומכבד את הגבולות שלה. כשהיא מתחילה להגיע אליו כמעט כל יום רק כדי להיות, הוא מבין איפה שהוא שהיא צריכה מקום בטוח והוא מאפשר זאת למרות שהיה רוצה הרבה יותר. בחלק הזה הוא הזכיר לי את אליאב יפה העיניים מספרי "הכול אודות סופי" ואת המקום שאפשר לה ברגעיה הנמוכים יותר. לא לשווא אנשים כעסו עלי על השימוש בו. כשאני קוראת את תום אני מבינה לליבו ומעריצה אותו על היכולות שלו. אבל גם הוא לא מושלם וגם לו קשה. את הקושי של אפרת אי אפשר להחזיק לבד. גם היא לא מצליחה.

אני חושבת שזה מקסים לראות את הקשר ביניהם נרקם לאט ואת האמון והצורך באמת. זה מקסים לראות אנשים פגועים מוצאים בית אחד אצל השניה (כמו בגן האושר שסקרתי השבוע). לא רוצה לפזר פה קלקלנים אז אעצור כאן. ממליצה בחום.

בנימה אישית חשבתי על ההתחלה האיטית של הספר ועל הסיכון "המסחרי" הזה, ואולי האיטיות היא רק אצלי בראש. חשבתי שאם זה היה נער או נערה שמגיעים אלי לשיחה אז הם היו מקבלים את כל הזמן שבעולם ושאולי גם הספר הזה, ובעיקר אפרת, מבקשת את הזמן הזה. שהספר הוא כמו אפרת וכמו תום. שהוא דורש התמסרות ובניית אמון לפני שהוא לופת אותך בקרביים ולא נותן לך לזוז עד שתבין. כמה שכבר אפשר להבין.