ירושה רגשית

ירושה רגשית מאת גלית אטלס

סיפורי טיפול על סודות, אהבה וטראומה בין-דורית

את הספר ירושה רגשית קיבלתי מתנה ליומולדת (אי שם בחודש סיון) מראש הצוות שלי באגף. בדיוק הייתי בסיום לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית במגמת ילד ונוער קליני ועדיין חגגתי באופריה את יציאת ספרי השני (והראשון לנוער!) "הכול אודות סופי" חצי שנה לפני כן. מאחר וסיימתי את הלימודים שבזמנם בלעתי ספרות עיונית רבה (מהמומלצים שעולים לי בראש: "נרשם בגוף" של בסל ואן דר קולק, "טראומה והחלמה" של ג׳ודית לואיס הרמן, "תרפיית קבלה ומחויבות" של הייז, סטרוסל וווילסון וכל דבר על DBT) לא מיהרתי לקרוא ספרות עיונית והתמסרתי לפרוזה, אהובת נעורי.

דווקא אחרי קריאת פרוזה לנוער פילוסופית להפליא ומעוררת מחשבה "מקומאחר" של גבריאל זיוון העוסקת בחיים שלאחר המוות, שחוסלה מוקדם מדי בשבת בבוקר, הרגשתי כי נכון לי לקרוא את הספר כעת. העובדה שסבתי האחרונה נמצאת על ערש דווי בעיר אחרת, הסבתא שלא כתבתי עליה ספר ולא הייתי נכדה מצטיינת ולא ראיתי אותה אלא פעמים ספורות מאז חזרתי ארצה לפני חמש שנים, עוררה בי הרבה רגשות לא פשוטים וחשבתי שאני צריכה לצלול אל העצמי וספר מומלץ זה של הפסיכואנליטקאית ד"ר אטלס יכול להוות לי השראה.

אלוהים שישמור כמה שהוא מעולה.

כבר בהקדמה המשווה בין פרויד לשרלוק הולמס חייכתי וזכרתי את ההשוואה הדומה ב"הרשת הספרותית" של נועה מנהיים וחשבתי שמה היא כתיבה אם לא צלילה אל העצמי וחפירה ארכיאולוגית אל העבר האישי הן שלי ושל הדורות שקדמו לי. הספר מחולק לשלושה חלקים, הראשון עוסק בסבתא וסבא ובטראומה בין דורית, בחומר הרגשי ששייך להורינו ולהורים שלהם ועובר אלינו בירושה, סודות משפחתיים ישנים שחיים בתוכינו. החלק השני הוא על ההורים שלנו ודברים שקרו לפני הולדתינו או בינקותנו והוסתרו מפנינו והחלק השלישי על עצמינו והסודות שאנחנו מסתירים מעצמינו ויוצאים למסע של חיפוש האמת כאשר החיים משתבשים.

בכל פרק מביאה ד"ר אטלס תאורי מקרה ושיח שלה עם מטופלים שונים, כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו שיכול להדהד אצלנו דברים שאנחנו חושבים, זוכרים או פוגשים – ואם לא, זה מספיק מרתק גם בפני עצמו. קוראים שאינם שייכים לעולם הטיפול יכולים לחוות את מסע החיפוש האישי, ההתמודדות של כל מטופל עם המצוקה שלו, הזדהות עם דמויות כאלה ואחרות ושאלות על החיים. לקוראים הבאים מעולם הטיפול מעניין התהליך הטיפולי והעברה הנגדית שמתארת ד"ר אטלס, הבכי המשותף, נקודות המפגש בין הסיפורים של המטופלים ושל המטפלת הבאים בעיני לידי ביטוי בפרק 7 במיוחד, הפרק העוסק בבן החייל, בגבריות והירואיות ובחוויה הטראומטית הלאומית של ישראלים. נושא זה חוזר על עצמו בכמה פרקים ומהווה גם נקודת מבט כללית על חוויות טראומטיות לאומיות ההופכות אותנו, הישראלים לפגיעים יותר מאחרים. שקעתי בספר וקראתי אותו בשקיקה ופגשתי את עצמי כמה וכמה פעמים. כל מפגש כזה דורש חקירה מעמיקה יותר ואצלי היא תתבטא בכתיבה, בסיפור, בפרוזה. ככה אני מעבדת את החוויות שלי.

במוצ"ש נסעתי עם הילדים להיפרד מסבתא, ואולי עוד אחזור כל עוד היא שם. כל הקריאות נשכחו מלב. אבל אני עוד אחזור אל הספר הזה בשנית כי הוא גם אוצר וגם מפתח.