לא ראיתי את זה

לא ראיתי את זה/ תמר גן ליברמן

הודיה ונדב, תאומים דתיים בני שבע עשרה יודעים כמעט בדיוק איך העתיד שלהם אמור להראות אבל ככל שהם קשובים לאמת הפנימית שלהם הם מגלים כי לא יהיו מאושרים באמת אם ימשיכו להדחיק, כל אחד מהם, את התשוקות שלו. הם מתנסים, טועים, דואגים ושומרים יותר מדי סודות אחד מהשניה. הקשר של השניים עמוק ורגיש והריחוק הנוצר בגלל הסודות הללו לא רק מעיב ומערער את הרעות והתמיכה שלהם אחד בשניה אלא גם מוביל לסכנה אמיתית לכל אחד מהם. המתח הזה שבין התאומים – האם יגלו ואם כן כיצד יגיבו והאם האמת תערער את האהבה – מצטרף לדאגה כנה לגבי שלומו ושלומה ורצון להגיע איתם אל המנוחה והנחלה. מתח זה ניזון ומתגבר לאורך על העלילה לאט ובסבלנות, הופך מזיק ותובעני ומסוכן ובחלקו האחרון מאיים ממש.

יש לי הרבה לכתוב על הספר הזה אבל הדבר הראשון, הבולט והחשוב ביותר בעיני הוא ייצוג הדתיים והדת. אני מרצה ומטיפה לייצוג מגוון (בעיקר בנושאים של ייצוג היסטוריה ותרבות יהודי תימן ואתיופיה) בספרות וכתבתי עבודות בלימודי קולנוע על ייצוג הדתיים בהם שחטתי כמעט כל יצירה ישראלית מתחילת הקולנוע ועד שנות ה90. אני רגישה מאוד לייצוג מוטעה, דמוני או אלים – המשפיע רבות על דעת הקהל ומוסיף לשסע הקיים בעם ממילא. שניה, תנו לי להסביר, אני דתיה. אולי דתיית מחמד ואולי לא, אבל לחלוטין דתיה שלמדה קולנוע באוניבסיטת תל אביב עם חצאיות ארוכות ובין היתר ניסתה להסביר שפרדס חנה זו לא התנחלות, למה חשוב לי לשמור נגיעה ושלמרות החצאיות הארוכות לא רצחתי את רבין.

כשסדרות טלויזיה כמו "סרוגים" או "שטיסל" הביאו נקודת מבט אנושית ומדויקת ולא חפה מביקורת אבל מאוד נאמנה למציאות נשמתי לרווחה, עם זאת אומר שתמיד הייתי זהירה בלגשת ליצירות (קולנוע, טלויזיה או ספרות) העוסקים באנשים דתיים. כשאני אומרת זהירה אני מתכוונת: נמנעת. יש לי נקודות רתיחה רגישות במיוחד ולמה לי להתעלל בעצמי ומאוחר יותר באחרים? אומר שקראתי ספר בראש השנה של סופרת ידועה שאפילו לא הייתה אזהרה כלשהי לייצוג כזה או אחר בתקציר ופתאום, כמעט מחוץ לרצף העלילתי היה כל כך חשוב לייצג את הרב וחברותו בצורה דמונית וכאויב הבלתי נמנע. זה לא עשה לי טוב. אני כועסת על הדבר הזה. זה מכאיב לי.

בחזרה ל"לא ראיתי את זה" בחור דתי שנאבק בהומוסקסואליות שלו? לגמרי שדה מוקשים, אבל פגשתי את תמר והיא נראיתה לי חביבה מאוד ואמרתי לעצמי שאנסה, למודת ניסיון ואכזבות, הופתעתי לטובה. הספר כולו מתאר באופן מדויק, רחב יריעה ומכבד את המשפחה של נדב והודיה, משפחת שיש בה גם צד אשכנזי וגם צד מרוקאי שכל אחד מהם מקבל ייצוג נפלא ויפה (הפיוטים של סבא יעקב שעוזרים להודיה לגשר על הפצע המדמם של אהבת השירה בחייה, הבית שנדב מוצא במניין המרוקאי הן בצפת והן תל אביב). אמונה באלוהים שיכולה להכאיב, להדאיג, לתסכל ועם זאת לא מתערערת ושני התאומים שיוצאים למסע של גילוי עצמי ופשרות בחיים, לא מוכנים להתפשר דווקא על האמונה או הדת. זה בעיני אחד הדברים שהופכים את הספר הזה לספר הרבה יותר מורכב, אמיתי, מאפשר וחשוב. הצורך והיכולות של הדמויות לחיות בתוך המורכבות ולמצוא את עצמם ולא לבחור בפיצול, ריחוק או ויתור. בנוסף, תיאור חיי הדמויות, החוויות שלהן, החינוך שהן מקבלות הן בבית ספר, בבית, בשרות לאומי או צבאי – עשירות ומפורטות ועוזרות להבין מי הם נדב והודיה, מה הערכים שלהם ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים. נקודת המבט המתפתחת ומשתנה של הודיה על קהילת הלהטב"ק בלי לדעת אפילו כי אחיה התאום שייך לאותה קהילה היא אחד הדברים המרגשים בעיני ומהלך ספרותי ועלילתי מושלם שמצדיק לרגע את חוסר הסבלנות אצל הקורא המחכה שנדב יספר לה את האמת כבר לעזאזל.

בתור אחת שמטיפה לייצוג אמין והוגן מפתיע כמה מרגש היה זה לראות את עצמי באופן אישי בספרות של אחרים. השנה קראתי שני ספרים שבהם הרגשתי כיצד הדמות היא ממש אני בגיל ההתבגרות או בשירות לאומי. הראשון היה "חרשתא" של יהודית קגן והשני הוא "לא ראיתי את זה" של תמר גן ליברמן. בשבילי זו מתנה עצומה וממש לא מובנת מאליה ואני מודה לשתיהן על כך. עם זאת חשוב לציין כי זה אינו ספר רק לדתיים, ההפך הוא הנכון. זה ספר לכולם ובעיקר לבני נוער העסוקים בעיצוב עולמם וחייהם, אלו שעומדים בפני מורכבות לא פשוטה וצריכים להבין איך לחיות אותה ובעיקר, למה לא כדאי לשמור סודות וכיצד לדבר על הדברים יכול לפעמים ממש להציל חיים.

לסיכום, "לא ראיתי את זה" הוא ספר מרתק, מעניין, מייצג נאמנה פלח חברתי לא בלי ביקורת אבל במבט אוהב ומכיל. ספר שהוא מותח, עצוב אבל מלא תקווה. ספר שמפרט על עולמות ונופים לפרטי פרטים אבל גם יורד עמוק אל נפש הדמויות ונוגע בכאב שלהן ללא שיפוטיות. ספר בו הדמויות נאבקות להיות נאמנות לעצמן, מתפתחות וגדלות ואנחנו איתן. ספר שמאפשר מפגש לא בין קבוצות באוכלוסיה אלא בין אנשים, ובמפגש האמיתי בין בני אדם ורק שם, אפשר למצוא את האנושיות, הסבלנות והרעות.

ממליצה בחום.

ותודה.