הרשת הספרותית

(לא רק) על הרשת הספרותית של נועה מנהיים (חלק א?)

הזמנתי ביום שישי עוד זר של פרחים מיובשים. הידעתם שיש דבר כזה? פרחים אמיתיים אבל מיובשים, שיופיים נשמר והם לא ימותו לעולם. לא פרחי פלסטיק זהים ככל שיהיו למקור, אלא המקור בעצמו, הייתי אומרת חי וקיים, אבל יותר נכון: מת וקיים. ישבתי וחשבתי על זה כשהתבוננתי בזר הפרחים החי ונובל שקמל מול עיני ועוד לא זרקתי אותו לפח. החמות המתוקים קנו לבן שלי לכבוד שבת בר המצווה זר ענק ויפה (לפני שבועיים) והפרחים, כמו זכרון הארוע המרגש, סימנו את מיקומם בעבר. אני מניחה שחלק מהאנושיות שלנו היא להיפרד ולהמשיך הלאה, אבל חלקנו עדיין מחפשים את האלמוות.

פרחים מיובשים הם סוג של אלמוות, כך גם המילה הכתובה. את הספר הראשון שלי כתבתי על סבתי וסבי עליהם השלום. הם גידלו אותי ועדיין חלק גדול מאוד ממי שאני. תמונתם על עטיפת הספר וחייהם המתוארים שחור על גבי לבן ב"ספרי תמה תמימה" הפכו אותם באופן מסוים לדמויות שיחיו לנצח, כל עוד הסיפור שלהם מסופר. יש אומרים שזו מתנה נפלאה ואני אומרת שקשה לי לשחרר.

גם לנועה מנהיים קשה לשחרר. היא יודעת היטב על ערכם של ספרים וסופרים מן העבר ובאמצעות אוצר הידע שלה, השנינות החדה, הקשרים שונים ורכילות מענגת היא מורידה מהם את האבק המצטבר ומציגה לנו אותם באור חדש ישן ומפתה אותנו לחזור אל המקורות. הספרים הללו אמנם נועדו לחיות לנצח, אבל כפי שהיא מציינת בהקדמה המתארת את מותו המחבר (שלום רולאן בארת והתזכורת ללימודי הקולנוע שלי לפני שנים) חיי נצח אלו נתונים למעשה בידי הקורא, שהרי הקריאה היא זו שיוצרת את הטקסט. ללא הקורא אין לספר משמעות ועל כן היא מגייסת אותנו לקריאה.

על אומנות הפיתוי של מנהיים: דבר ראשון ומן הסתם החשוב ביותר בתחום הכתיבה הוא הכתיבה עצמה. מנהיים כותבת שנונה שתאוריה גורמים לי לצחוק בקול וליהנות כאחרונת המעריצות מכל קריצה בין השורות. הכתיבה שלה, כמו הערות השוליים הרבות, מנתבת את הקול שלה עם נקודת המבט האישית, החיבה, החמלה, הביקורת ועוד. היא בוחנת כל סופר וסופרת בתוך העולם בו הוא חי: את ההשפעות ההיסטוריות והרעיוניות על היצירות כמו גם את הקשרים האמיתיים (ברונטה וגסקל למשל) או המדומיינים (קונן דויל ופרויד) בין יוצרים שונים בני אותה תקופה. היא לא מסתפקת בביוגרפיה בלבד אלא בתימות המותאמות לאותו יוצר או יוצרת, למשל אצל ז'ור'ז סאנד (בה התאהבתי לאחרונה לאחר קריאת פרנסואה העזובי) התימה הפמינסטית בולטת ביותר בבחירות שעשתה סאנד בחייה הן בלבוש והן בהתנהגות. אצל קונן דויל היא בוחרת לנתח את אבי הבלש בצורה פסיכואנליטית. אצל גסקל, כמו מושאי כתיבתה, יש תימות סוציאליסטיות בשיח על מעמד הפועלים שמתבטא הן בכתיבה והן בחייה של הסופרת. בפרק המרתק על האחים גרים היא אף מתייחסת לשימוש המשתנה במעשיות בהתאם לצרכי השעה. הידע הנרחב יחד עם הרכילות העסיסית הופכים לשילוב מנצח: הרשת הספרותית מצליח להיות צהובון סקסי וכתב יד אקדמי ובכך מענג את הקורא בכמה רמות שונות בו זמנית.

בסקירה שכתבתי לא מזמן על "עולם חדש מופלא" של האקסלי, כתבתי כי יתרונו וחסרונו של "הרשת הספרותית" הוא בכך שלא ניתן לסיים אותו כיוון שהוא מעורר את התשוקה לעזוב אותו ולרוץ לקרוא את הספרים והסופרים עליהם הוא מדבר. אודה ואתוודה כי עדיין לא סיימתי את הספר ולא רק בגלל שאני רצה לקרוא את הספרים האהובים שוב. בתחילה חשבתי כי מדובר בקושי שלי לצלוח ספר עיוני מול פרוזה, אבל למען האמת כל פרק מספר לי סיפור על סופר בצורה שאני עדיין יכולה להזדהות (גסקל) או להזדעזע (אנדרסון) ולא פה העניין. גם כאן אני יכולה למצוא את החוויה הרגשית שאני מחפשת בפרוזה. עם זאת, כמויות הידע בכל פרק ופרק הן עצומות ונראה כי לא יתכן לאדם להחזיק את הכול (אלא אם את נועה מנהיים). כך שאת הספר יש לקרוא לאט, להחזיר לספריה ואז לקרוא בו שוב ולקרוא הכול בשנית.