מאובנים מתעוררים לחיים

מאובנים מתעוררים לחיים מאת שחר דואק

את מאובנים מתעוררים לחיים קיבלתי לסקירה מהסופרת ואם הכתוב בכריכה מאחור נכון, מדובר בספק רומן ספק ממואר, מה שהופך את מלאכת הסקירה למאתגרת. בסופו של יום זהו סיפור על אישה בטיפול, אישה והמטפלת שלה, אישה והיחסים שלה (מדומיינים, אמיתיים או מוגזמים עד סטוקריות) עם המטפלת שלה. אבל אין כאן איזה מותחן מלחיץ אלא סיפור אישי ששומר על עצמו מכל משמר. למציצנים שבנינו, לא נדע עד הסוף מה הוביל את שחר הגיבורה לאותה מצוקה נפשית שבגינה היא נמצאת בפסיכואנליזה תקופה ארוכה מאוד. יש את ההתעללות של בני גילה בכיתה ז', יש את שנאת הגוף עוד מקשיי ההתפתחות שלו ויש זיכרון כואב, עצוב ופיוטי שמתגלה בסוף, אבל כמו שהיא מסבירה בסוף הספר, הבחירה לספר על הטיפול היא מודעת ודרכה אנחנו טועמים מהמסע שלה. היא שמרה על עצמה, על משפחתה, על הסובבים אותה, אבל המטפלת לא חסה, דווקא שם, במערכת היחסים הבטוחה ביותר ככל הנראה, היא מצליחה להביא את עצמה ואף לכתוב ללא פחד, את הסיפור שלה.

שחר מתארת בשפה עשירה וקולחת עם דימויים מהאסופית המוסיפים קמצוץ הומור לכאב הגדול את המחשבות הטורדניות והקשות שלה, את חוסר החמלה שלה כלפי עצמה ואת הקושי שלה למצוא מקום בעולם או לחוש בו בנוח. היא אינה רק קרבן אלא מניפולטיבית שמצליחה להוציא מהטיפול היקר הכי הרבה שהיא יכולה ולמרות שבתחילתו לא מצליחה להכיל את קולה של המטפלת, בסופו של דבר ניכר כי המטפלת הצליחה ליצור אצלה מודל עבודה פנימי ובו בסיס בטוח להמשיך ולפרוח. לא לשווא שחר חוזרת כל פעם במחשבתה אל המטפלת ואל המקום שלה בחייה, אבל גם כשהטיפול נגמר, גם כשהפרידה שלקחה זמן ממושך הגיעה לסופה, שחר הפנימה את דמות המטפלת ונעה ביותר ביטחון בעולם הזה.

שחר היא אינה רק מטופלת אלא אישה, מדריכה, סטודנטית לפסיכולוגיה ובסופו של הספר אף אמא. המעבר ממטופלת למטפלת אינו בהכרח פשוט ושחר יודעת שהיא לא תהיה המטפלת שלה היא תהיה עצמה ועצם מציאת האני שלה בתוך המקצוע אומר דרשני. סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי:

"בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"

המסע של שחר אל עצמה רווי עליות וירידות, ספקות ומשברים, היא בוכה הרבה. היא נפגעת והיא מוצאת אהבה ומתמסרת לה. שחר של תחילת הספר לעולם לא הייתה מתמסרת באותו אופן. אחד הדברים הנפלאים בספר שכזה הוא החשיפה האישית של תהליך טיפולי שיכול לאפשר הזדהות ולמידה של קוראות אחרות או למידה של דמויות טיפוליות את המטופל ויחסי ההעברה וההשלכה שלו.

כסטודנטית לקולנוע ביקשתי להשאיל (אז כשהיינו משאילים תקליטורים) את "עד כלות הנשימה" ובו שיתוף פעולה של שני ענקים: ז'אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו (שאהבתי ואוהבת עד מאוד), אבל בטעות קיבלתי את הסרט "עד כלות הנשמה" ובו סיפורה המדהים והאמיתי של סבינה שפילריין שסבלה ממה שקראו לו היסטריה והגיעה לטיפול אצל קארל יונג, תלמידו של פרויד. הסרט מספר על סיפור הטיפול ההופך לאהבה ותשוקה וממנו היא עולה וצומחת והופכת אף היא לפסיכואנליטקאית מוכרת המתה בטרם עת בידי הנאצים ב1942. עיבוד נוסף לסיפורה המרתק יצא ב2012 בסרט הנקרא: "שיטה מסוכנת". הסיפור של המטופלת ההופכת למטפלת במובן זה הוא מוכר ומעורר השראה. דווקא אצל דואק הטיפול החל כשהיא כבר בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ומלווה אותה עד סיום הלימודים של תואר שני והתמחות בפסיכולוגיה התפתחותית. גם הפתולוגיה אינה ברורה לעין והמטפלת הזוגית שמפנה אותה מתארת אותה כ"סטודנטית נחמדה שרוצה להכיר את עצמה" אבל השיחות של הגיבורה עם עצמה, בתוך ומחוץ לטיפול סוחפות את הקורא לסערת הרגשות, הספקות, החרדות והדאגות שנשפכות כמעט בלי לנשום ועדיין כתובות להפליא.

ודבר אחרון שאומר לדואק – אביתר ממשיך לעשות מוזיקה נפלאה גם עכשיו, עם החזרה בתשובה והכול. לא לאבד תקווה 😊