בדרך כלל אני בוחרת לקרוא ספרים שמרחיקים אותי מהמציאות שלי, הן מבחינת מרחק של זמן או מרחב או ממש מהמציאות (פנטזיה). השבוע קראתי שלושה ספרים (גן האושר, השתקפות ומושלך) שהבריחה היא מהם והלאה. שגיבורים שלהם אולי בורחים ממשהו או אל משהו, אבל שמציאות חייהם הנוראית לא בדיוק משרה נינוחות ושלווה אצל הקורא. ולקרוא שלושה כאלה ברצף ככל הנראה גובל בהתעללות עצמית, אבל אם כבר אז כבר. מעכשיו רק צמר גפן מתוק בבקשה.

מושלך הוא האכזרי מבין השלושה המספר על נער שמחפש קרבה ומגע באזורים המטונפים יותר בחיפה. מה ששני הספרים הלא פשוטים שקראתי חסכו ממני (גן האושר והשתקפות), מושלך הרחיב, תיאר וגם נתן דוגמאות.

אויצר, כמו שקרא לעצמו, מתחיל את הסיפור בהתאהבות נואשת (ולא מובנת או מוצדקת) ברומן, נרקומן שפגש בבית התעשייה בחיפה. רומן נעלם ומשאיר לו את הכלבה המתוקה טינה ושני סוחרי סמים שמחפשים אותו (ונוקמים בשלב מסוים באויצר ובכלבה). הקו העלילתי הכרונולוגי הוא אויצר המחפש את רומן ומוצא את עצמו במיטות (מאולתרות) של אחרים. באותה נשימה אויצר מחפש את השפה, מחפש להבין את השירים שהוא אוסף, שרומזים לו על רגש מופלא שהוא לא מצליח להבין. אויצר מחפש משהו. הוא עדיין הולך לבגרות בספרות, גם שם חוטף מכות בדרך, והאנשים שהוא פוגש מתחלקים למפלצות אדם או נשמות טהורות (שמתחלקות לנשמות טהורות שמנצלות אותו מינית ואלו שלא). לפעמים נדמה לו שהוא מוצא סוג של בית, איזו תקווה לסוף המסע, אבל זה לא מגיע. מערכת היחסים עם יוסף, החרדי סופר סת"ם שיצא מהארון ומנסה לכתוב את פרק ג' של הבריאה כדי להצדיק את הקיום שלו בעולם נראית כאילו נמצאת שם רק בשביל הרעיון של סופר סת"ם שיצא מהארון כדי לכתוב את פרק ג' של הבריאה. יוסף לא רואה את אויצר ואויצר לא רואה את יוסף. לא באמת. גם מערכת היחסים עם אלון, בה אויצר מקפיד לא לגעת ולא לפתות ולא להרוס, עדיין מבוססת על כמיהה למגע ולקיומו המרוחק של רומן. לכן כשרומן סוף סוף חוזר, אלון נעלם.

אויצר עובר מעין תהליך ובו הופך דואג ובוגר וקצת שונה יותר בקשר עם רומן, אבל למרות שמתחילת הספר הוא מספר איך רומן באמת ראה אותו, לא ניכר שרומן רואה אותו (הסקס הוא כנראה טוב, אבל הקשר?) הוא עסוק עם התהלוכה שהוא יוזם על מנת לפגוש את אימו הנוטשת. למעשה, ניכר כי אף אחת מהדמויות בסיפור אינה

רואה את אויצר. גם לא הכותב ולכן גם לא הקוראים.

יתכן וזו כוונת המשורר וכי אויצר המושלך הוא רק צל וכלי בחיי העוברים ושבים, גוף חסר תכלית אמיתית מלבד שיקוף של אכזריות האחר. ההכרח לקרוא אותו כך הוא לשתף פעולה עם האפשרות הזאת וזו חוויה בלתי נסבלת.

בקריאה חומלת אני מוצאת את עצמי מבקשת לראות אותו: מי הוא הנער? מה שמו האמיתי? היכן גרים הוריו? האם יש לו אחים ואחיות? מדוע עזב את הבית? מה באמת קרה? האם הוא מכור למין או להרס עצמי? איך הוא הפך לכזה? מה החלומות שלו? מה הוא רוצה? במה הוא טוב? מה הוא שונא? איך נער שעובר כל כך הרבה לא שונא או מביע שנאה כלפי שום דבר?

הספר מצליח לצייר ולהעביר תחושה של בדידות, חידלון ועזובה. כל ניסיון להילחם בה, לייצג אותה, לצעוק אותה לעיר ותושביה מוביל רק להרס והשתקה.

היה לי קשה לקרוא את הספר הזה. לפגוש את אויצר בחלק המכוער הזה של חייו ולא לצאת עם שום תקווה.

אבל אז קראתי חדשות.

והתחושה שהספר נתן לי נראתה מאוד מאוד מוכרת.