תהום רבה

תהום רבה מאת אליס בלנשארד

ספר מותח אך מאכזב. אפשר לחיות בלעדיו.

ולמי שמוכרח להבין למה, אפשר להמשיך לקרוא.

לשם ההוגנות נספר כי העלילה עוקבת אחרי שני מקרי רצח בהפרש שנים. הראשון נחקר ע״י נואלן שכשמגלה כי החשוד העיקרי הוא בנו בילי, מתאבד. השני נחקר ע״י רייצל, בתו הקטנה של נואלן, כעת בלשית בפני עצמה ושוב, בילי הוא אחד החשודים.

לכאורה סיפור מתח מבטיח הכולל מורכבות משפחתית עמוקה.

לצערי הרב המורכבות נשארה בהבטחה בלבד. מדובר בספר מותח המפזר רמזים ולוכד את הקורא ברשת של ניחושים (אם אתם בקטע הנ״ל ואני סאקרית ל״תחרות״ מי הרוצח) אבל מרוב פיזורים אינו מעמיק באף אחת מהדמויות ורייצ׳ל עוברת מחבר עבר של אחיה לחבר אחר וחשוד אחר כמו פרפר בין פרחים. אנחנו פוגשים דמויות רבות אבל לא באמת יורדים לעומקם או מאפשרים לנו חשד מבוסס. למעשה הדרך היחידה להתבונן במעבר בין חשוד למשנהו שאינה בזבוז זמן היא האמירה העיקרית של הספר כי העיירה הבטוחה לכאורה אינה בטוחה כלל וכי החיים עצמם אפלים ולא משנה מה תצליח להשיג בבגרותך – תאבד זאת (ניל את החווה, באק את בתו, בילי את קליר, ניקול את מה שמו, ורייצ׳ל את הקריירה שלה) גם בפתרון הרצח אין גאולה. הכול רע. הכול נורא.

דברים שחרו לי ממש:

סצנות סקס כשהאישה ערומה והגבר רק פותח רוכסן. לא מאמינה שאישה כתבה את הספר הזה. אפשר די כבר עם הפנטזיה הזאת?

שימוש בוטה במילה ״מפגרת״ לתאור נערה עם תסמונת דאון. אז מה אם זה 1980, כתבת את הספר ב1994, תרגמתם ב2004. זה לא מקדם עלילה או מאפיין במיוחד את השוטרים שממילא מתפקדים כאילו יצאו מתבנית משומשת.

במקום להעמיק בחוויה הפסיכולוגית של דמויות הרוצח/חשוד ברצח מספיק לציין כי היו בנים לאב מתעלל וסבלו בילדותם. יופי. קחו דוגמה מסטיבן קינג האחרון שקראתי ותבינו מה זה שיבוש אמיתי במוח. או כדברי אליזה דוליטל המתוקה: אל תספרו לי, תראו לי.

בילי. האח המורכב, החשוד, המלחיץ, מעורר הרחמים – הנה דמות שכדאי לעקוב אחריה ואחרי ההתפתחות של מערכת היחסים עם אחותו הבלשית או קליר או תפקידו כעוזר הוראה בבי״ס לעיוורים ולקוי ראיה ושמיעה. אבל לא. הסופרת נותנת לנו משהו כמו שני פרקים הממוקדים בחייו ברמת הפירוט של שמות ודמויות התלמידים ואפיונם השונה בהתאם לאבחון שלהם או ללבוש הספציפי של המורה בה הוא מאוהב ותקוותיו ופחדיו ואז שוכחת ממנו לחלוטין, מזכירה אותו מדי פעם כאיש מיוסר וזהו. מה נסגר? זו הדמות הכי מעניינת שלך!

והרוצח. אחרי ששלחת אותנו למירוץ עיוור לכל הכיוונים ובתקווה לקשר משמעותי לרצח מהעבר או לסיפור אותם חבורת נערים מתעללים בחתולים – הוא בא משום מקום. כן, הוא היה שם קודם, אבל הקשר בינו לבין הקורבנות מוסבר מאוחר מדי ולפתע מדי והרבה אחרי יותר מדי הכוונות למקומות אחרים. זה לא היה מפתיע. זה היה מעצבן.

בקיצור, מעבר לכך שהכתיבה מיושנת, הדמויות לא חזקות או עמוקות מספיק, המתח מחזיק אבל מאכזב לבסוף, החטא הגדול ביותר של הספר הוא ההבטחה שהייתה בו ולא התקיימה.

האמת, לא ברור איך הגיע לספריה שלי.

אני צריכה לשים לב יותר מה אני לוקחת לקרוא.