ביקורת ספר
בכיתי כמה פעמים בזמן הקריאה, ואז בכיתי קצת עוד אחריה
השנה השביעית בנומרולוגיה (לא ידעתי את זה), מסמנת איזשהו אתגר שאדם צריך לעבור. יש כאלה שצריכים ללמוד לתת, לקחת, להתעלם, לשים לב. אם הצלחת את האתגר, תקבל אחד נוסף, ואם לא הצלחת, תקבל את אותו האתגר שוב ושוב ושוב.
"שנה שבע", של Michal Kreitler מיכל קרייטלר, מתאר בצורה מפוקחת, בוגרת, אך גם כל כך נגישה וכייפית (מוזר לכתוב את זה על הספר, כשתקראו תבינו), מערכת יחסים בין האחיות לבית שחר; גילי ואור).
הסיפור ביניהן, ובין הילדים של שתיהן, מסופר בצורה מסורגת, עבר-הווה, בצורה יפה כל כך, כמו חרוזים קטנים בשרשרת אמן. כל אירוע בהווה מקבל אירוע מקביל בעבר, שהותאם לו בצורה המדויקת בה אסוציאציות עובדות, ומעשיר עוד יותר את מה שקורה עכשיו.
הכתיבה של מיכל כל כך מתגלגלת, שהספר הסתיים ולא שמתי לב. גם האירועים הקשים המתוארים בו, נעשים בכל כך הרבה אהבה, כמו קביים, שניתנים לנו, כדי להתמודד עם מה שקרה.
אולי זאת דמותה של אריאל (שמתה על פרפרים, קוראת ללא הפסקה, אוהבת תכלת, אגסים ואת טיילור סוויפט), ואולי זאת מעטפת החום וההערצה בה היא מתוארת, שמצאתי את עצמי מייבבת כמה פעמים במהלך הקריאה, ואחר כך גם אחריה. ואז רצה לחבק את יובל ואלה, הקטנות שלי.
#מה_קוראת_לי_הפעם