הכירו את ואל. בת ארבעים פלוס, אם לילדה מתבגרת, גרושה, חצי־אלפית, חדת לשון, גיקית (הו, הרפרנסים הגיקיים שפזורים בספר!), וציידת ראשים. ראשים של יצורים קצת פחות אנושיים מכרגיל. היצורים באופן טבעי (ולא טבעי) לא מתלהבים, אם ננקוט לשון המעטה, מוואל, והחיים זורמים מצרה אחת לשניה. הצרות הרגילות מקבלות תפנית לאו דווקא מוצלחת כאשר ההרפתקה האחרונה מזמנת יצור שבאמת לא אמור להסתובב בכדור הארץ - דרקון. הדרקון, כדרכם של דרקונים ושל ספרי עלילות רומנטיות, הוא יהיר ועקשן ועוין. וגם נאה מאוד, בדמותו האנושית. ביחד - זה הרי יהיה ביחד בסוף - הם יצטרכו למצוא מי פוגע ביחידת הלוחמה שבמסגרתה ואל פועלת, לגבש צוות, להתחמק ממלכודות ולהציל את סיאטל מהרס. בסוף? בסוף יהיה בסדר.

ברוקר כותבת היטב. את הגיבורים, את הדיאלוגים, את סצינות הפעולה. ומעבר להנאה מהכתיבה המשובחת וההומור, יש בספר עוד שתי נקודות שכדאי לעמוד עליהן. הראשונה היא ההתמודדות המשפחתית של אשה בת 42 שחמושה באמא מרדנית, אב לא ידוע, ילדה מתבגרת, גרוש שעדין דואג לה, ודרקון חדש על הראש. אמנם כיאה לנצר אלפי הגיל לא מאוד ניכר עליה, אבל עדין, יש כאן חידוש מרענן. לא עוד גיבורות בנות עשרה ורבע שמגלות הרגע את כוחן, את העולם, ולכודות במשולש רומנטי. במקום זה אנחנו מקבלים אישה בוגרת עם נסיון חיים ומשפחה של ממש.

הנקודה השניה היא ההמשכיות. וכאן יש להודות: אחרי שנתקלתי בהמלצות על הספר לפני כמה חודשים שמעתי אותו כאודיו־בוק בהליכות הערב. משם המשכתי הלאה לספר הבא, ובלי לשים לב תוך 3-4 חודשים נבלעו להם תשעה ספרים (בינתיים תורגמו השישה הראשונים, ויש הבטחה גם לשאר). הספר הראשון עומד יפה בפני עצמו, וכך גם כל ספר אחר (חוץ מהשלישיה האחרונה שנקראת ברצף), אבל ברוקר הצליחה לייצר המשכיות נאה שמפתחת את הדמויות ואת מסגרת העלילה הכללית בצורה מעולה. הצוות שמתרקם בספר הראשון ממשיך ותופס נפח, כשהדמויות שבו הולכות ומתאפיינות בספרים הבאים, ומשעשעות כל אחת בדרכה (הו, מי יתן וערפד אלכימאי מסויים יזכה לסדרת־בת). היחסים בין ואל למשפחתה הולכים ומתפתחים, וכך גם דמויותיהם של בני המשפחה עצמם. וההתפתחות הגיונית למדי, בוודאי במגבלות הז׳אנר. וכמובן: הקשר האישי והצוותי עם החבר דרקון שעובר קשת נאה לאורך תשעת הספרים.

ספר כיפי, אסקפסיטי, מצחיק - ועם הבטחה לעוד כמה שיבואו בעקבותיו.