אני מדמיין את המשחק שקינגפישר (שם העט של אורסולה ורנון, למי שקרא) החליטה לשחק עם עצמה: הבה נמציא כמה יכולות קסם איזוטריות וחסרות התכנות, נבנה סביבן עלילה, נקבץ כמה נבלים, ממלכה בצרות, ונערים מוכשרים – ונראה מה ייצא.

אני יכול להעיד שלטעמי, לפחות, יצא ממתק נפלא.

גיבורת הסיפור היא מונה בת הארבע עשרה שמסייעת לדודתה במאפיה. מונה חמושה בהסתכלות סרקסטית על העולם (שמתווכת להפליא בתרגום של גילי בר הלל סמו), ביכולת לתעל קסם לבצק (תהיה אוורירי וטעים!), בעוגיית ג׳ינג׳רברד עם קצת יותר מדי מודעות, ובבוב המחמצת (לא ארחיב עליו, אבל ביחס שבין הציפיות לתוצאה, הוא אחד הפמיליארים המוצלחים שיצא לי לקרוא). למרבה הצער מונה פוגשת גופה כבר בפרק הראשון, ומגלה שכשמדובר בקסמים – גם קסמים פעוטים כקסמי אפיה – יהיו מי שיעדיפו את הממלכה בלעדיהם. כשהיא נרדפת, היא תצטרך למצוא דרך לשכנע את הקיסרית שמשהו בעייתי מתרחש מתחת לאפה. בדרך היא תעזר בפרחח רחוב, במי שיכולה להקים סוסים מתים לתחיה (מה יותר מעשי מזה?), במשפחה; תגלה עד כמה קסמי אפיה יכולים להיות יצירתיים; ובעיקר תשמור על חוש ההומור שלה (ופחות או יותר גם על בוב).

היה קשה להוריד את החיוך לאורך הקריאה; אולי למעט נקודה או שתיים שבהן הוא התחלף בדמעה עצובה. יופי של ספר, המון יצירתיות שאיכשהו נראית בו זמנית גם מעשית וגם משועשעת. ויופי של פתיחה לתרגומים של קינגפישר.

ארבעה מאפי קינמון חצי.