סולם גנבים

אתחיל מהסוף: חבל על הסקירה. פשוט רוצו לקרוא. תזדהו, תחייכו, תקוו, תנגבו דמעה, תנשמו (חשוב להזכיר), וחוזר חלילה.

ובכל זאת על קצה המזלג: להיות טייב בשכונת התקווה – זה מחייב. בעיקר מחייב להיות קשוח. לא קשוח של אשכנזים; קשוח באמת. אחרת משפחת סממה תשתלט על הפרוטקשן והעסקים. ומחייב לשמור על המשפחה. אלא אם כן הם יוצאים מהקווים הנכונים. ומחייב לזכור את המסורת של הרבנים הראשיים טייב מג׳רבה, ואת בית הכנסת. לא פשוט.

ועוד פחות פשוט לנסות להיות אחרת. מה זה אומר עליך? על הקשר עם המשפחה? מה קורה כשנכשלים? מה קורה כשמצליחים? איך אחרים תופסים אותך?

אנגלמן מלווה את הדילמות האלה דרך דמותו של יודה לבית טייב. הצעיר במשפחה שנותרה ללא אב. כמו אחיו גם הוא מוסלל, אבל בניגוד אליהם, הוא מוסלל לעולם מקביל למחצה. אל הידע והלימודים (אחרי הכל, מישהו צריך לייצג את המשפחה בבתי המשפט). והלבטים שמלווים אותו אינם פשוטים. את התשובות הוא ימצא (או שלא) בעזרת מורה למתמטיקה, בהבנה שהוא יפתח בעצמו, ובהמשך גם בעזרת דמויות נוספות שיצטרפו לעולמו. בהצלחות ובטרגדיות.

והסיפור לא מסתפק רק בדמותו המתפתחת של יודה. אנגלמן עובר מדי פעם לנקודות מבט נוספות. מדגיש את המובן מאליו שתמיד נשכח: (כמעט) כולם אנושיים. כמעט כולם אוהבים ורוצים; לא רק קשוחים ופוגעים. הוא משרטט את כוחה של משפחה וקרבה. לטוב, לרע ולטוב. את הפערים שיש בכל אחד מאיתנו.

הכתיבה של אנגלמן מהודקת ומושכת כאחד. כמעט ואין מילים מיותרות בכל 399 העמודים, כולל ההפתעה מתוקת הלב שבסוף. נאמן ל Show, don’t tell, החוויה נגזרת ממה שהדמויות עושות ועוברות. וחוץ מנקודה אחת שבה הדמות משתנה בהקשר אמוני באופן קל מדי, שאר הספר – גם הנקודות הפחות יומיומיות שבו – אמין ומשכנע לחלוטין. ובכתיבה המהודקת הזו אנגלמן נעזר בלא מעט הומור רך; בדיוק במידה שנדרשת כדי להפוך את הקשיים לנסבלים. גם עבור הדמויות וגם עבור הקוראים. אבל לא כל מצב מאפשר הנחת הומור שכזו, ואנגלמן יודע מתי לעצור, להוריד מעט את ההגנות ולהניח למצוקה ולקושי גישה ישירה יותר אל לב הקוראים. לטעמי במינון מדויק. סביר שגם לעורכת (נועה מנהיים) יש יד בדבר.

וגם הכריכה יפהפייה.

אחרי שסיימתי לא הצלחתי להמשיך הלאה אל הספר הבא. אפילו שזו היתה שבת של קיץ, ושאחרי הצהריים לא נגמרים.

ומבחינתי זה סימן מובהק לספר נפלא.