לא יהיה לנו לאן לחזור

יובל שטייניץ מוכר כפוליטיקאי וכפילוסוף. הוא כתב ספרים בתחום עיסוקו המקצועי (טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה). לאחרונה ניסה כוחו בתחום חדש - מדע בדיוני.

הספר פותח במאורע שמשותף ללא מעט ספרי מד״ב: תשדורת קרינה מסודרת מדי שחשודה כאיתות מציוויליזיציה חוצנית. הצוות שמקצה האו״ם למחקר מגלה די מהר שאכן מדובר במסר, וכמיטב המסורת המד״בית מתארגנת ספינה שתישא משלחת אל קרבת הציוויליזציה המדוברת כדי לקדם את המגעים באופן שלא מצריך המתנה של שנים בין מסר למסר.

אבל העניין לא פשוט. יכולת העברת המסרים כרוכה בטכנולוגיה מתקדמת של האצת חלקיקים והסתמכות על המידע שהגיע מהישויות החוצניות. האם מדובר בסיכון או בסיכוי? הספר מתאר מנעד של התייחסויות לשאלות האלה בקרב אזרחי כדור הארץ ובקרב המדענים עצמם. נקודת הקונפליקט המרכזית והעלילה כולה מתכווננות בדיוק למתח הזה. זה עיקר הספר. השאלות הפילוסופיות שנוגעות לקידמה המדעית, לסיכונים האפשריים שהיא נושאת אל מול התועלת שהיא מביאה.

ועל מנת לעסוק בשאלות האלה, צר לי לומר, היה די בסיפור קצר. זה לא שהספר ארוך – כ200 עמודים בלבד (ועל כן מודפס על נייר עבר מהרגיל) – אבל אפשר היה לחסוך ארבע חמישיות ממנו. כספר מדע בדיוני, הוא לא ממש מתפתח ומתקשה לעורר הזדהות. לא בפן הסיפורי ולא בפן המדעי.

בפן הסיפורי: הדמויות משרתות את העלילה. אין להן כמעט קיום משלהן. הן נטוו כדי להתאים לשטנץ הסיפורי. בהתאם, הן לא מתפתחות, והן די סטריאוטיפיות. הפיזיקאי החזוני המפוזר; אשתו האנתרופולוגית - והנשים האחרות - שדואגות לקשר המשפחתי; הפיזיקאי הגרמני הדייקן; המדענית הצרפתית היפהפיה (למה זה חשוב?) וכו׳. יש הומור מסוים בספר, אבל הוא לא מוגש באופן מהודק.

מנוע משמעותי שכן יש בספר הוא צירופי מקרים, מזל ודאוס אקס מכינה שמסובבים את האירועים כך שיתאימו לצרכי העלילה ולקונפליקטים הנדרשים. באופן ממוזל, התקשורת החייזרית הולמת את התאוריה המחקרית הדי־חדשה של הפרופסור. לאנושות בדיוק יש ספינות חלל שמגיעות למהירות האור (אנחנו ב2037, כן? זה ממש מעבר לפינה). ותקשורת מיידית שלא מתחשבת במרחק - קיימת, אבל משום מה לא תוכל לעבוד באזור היעד של הספינה. הכל כדי לייצר עלילה ״עובדת״.

וזה מוביל לבעיות המדעיות. חוששני שלשטייניץ אצה הדרך להגיע לבעיות הפילוסופיות. ולשם כך כל הבעיות המדעיות נפתרות כלאחר יד.

זהירות: קצת ספויילרים

תקשורת בין ציוויליזציות מסתייעת במתמטיקאי ישראלי מבריק כדי להתפענח תוך שבוע (איפה זה, ואיפה התיסכול האיטי והמציאותי בתקשורת בין זרים, שלא לדבר על חוצנים). מפרשי שמש מאפשרים מסע במהירות האור. תקשורת קוונטית חיה ובועטת (כמובן, בהתאם למגבלות העלילה). כדי לגלות מה מסתתר בנבכיו של מחשב חוצני אפשר לסרוק אותו עם רנטגן ולהעביר את הנתונים למחשב ארצי – מה שכמובן אי אפשר לעשות אפילו בין שני מחשבים ארציים סטנדרטיים. וכן הלאה.

ולא רק מה שיש בעייתי, אלא גם מה שאין.

עוד ספויילרים

מסתבר שלאנושות יש חלליות שנעות במהירות האור כבר כמה שנים. אבל משום מה - ובניגוד לכל תרחיש סביר - הן מעולם לא נשלחו לאלפא קנטאורי, שמרוחק בסך הכל ארבע שנות מסע בטכנולוגיה כזו. זה מאוד לא סביר כשחושבים הסקרנות המדעית, ועל פרק הזמן הקצר שבו נבנית ספינה גדולה ומאויישת. גשושה לא מאוישת היתה אמורה להשלח מזמן.

בקיצור - הספר מציע דיון פילוסופי־מדעי מעניין למדי בנושא הקידמה הטכנולוגית, ומנסה – בהצלחה פחותה – לבנות סביב זה עלילה סיפורית ומד״בית. הוא אולי יהווה חידוש למי שלא אמונים על ספרי מדע בדיוני, אבל לקוראים מנוסים יותר הוא בעיקר בגדר קוריוז.