שומרי הערים

אתחיל מהסוף: רותם ברוכין עשתה, בעיניי, את הדבר המוצלח ביותר בספרות הספקולטיבית הישראלית. יצירה של יקום שלם, עם הגיון פנימי שדורש בסך הכל השעיית אמון אחת ויחידה. יקום שיש בו גיבורות וגיבורים מקומיים שקל להזדהות איתם. ומעל הכל הוא מכיל פוטנציאל הרחבה אין סופי. במרחב ובזמן. עם קצת (טוב, הרבה) יחסי ציבור ומודעות אפשר להפוך את רעיון שומרי הערים למולטיוורס בפני עצמו.

את רעיון שומרי הערים התחילה ברוכין לגלגל לפני מספר שנים בבמות השונות של הספרות הספקולטיבית הישראלית. הרעיון פשוט. לכל עיר - או כל מקום התיישבות אחר - ישנה רוח המקום, רוח העיר. ישות על אנושית שפועלת לטובת אותו מקום, ומגלמת בתכונותיה את רצונותיהם ותפיסותיהם של אנשי המקום. רוחות הערים לובשות דמויות המתחלפות כרצונן (בגבולות מאפייניהן), משפיעות על המציאות בתחום שיפוטן, ומקיימות בינן לבין עצמן מערכת של יחסי גומלין, רעות ותחרות. אפשר למצוא בהתנהלויות האלה לא מעט רבדים סימבוליים, אבל גם פנטסיה טהורה. האנשה מקסימה של ההתיישבות האנושית שמקבלת חיים משלה.

אבל גם רוחות הערים זקוקות מדי פעם לסיוע. לעצה טובה. לאוזן קשבת. למי שיפשר בינן לבין חברותיהן־יריבותיהן. כאן נכנסים לתמונה שומרי הערים. אנשים יחידי סגולה שיכולים לראות את רוחות הערים ולתקשר איתן. לכל מדינה שומר ערים משלה. כל שומר ערים כבול לגבולות מדינתו שלו (וכך מוסיפה ברוכין למארג הרעיונות גם את הכמיהה לחופש ואת השפעתן של גבולות). וכל שומר ערים מתמודד עם צרות נוף מולדתו.

הספר (הראשון, יש לקוות) משרטט שני קווי עלילה מרכזיים, ונעזר בקו היסטורי נוסף. אנחנו מתלווים אל יונתן של לפני 15 שנה, שומר הערים לעתיד בשנים שבהן הוא עדין לא נכנס לתפקיד, וכמו יונה, מנסה להמלט מהגורל. תחילה ברחבי הארץ, ולאחר מכן באירופה. במקביל, אנחנו מלווים גם את יונתן־של־ההווה, שצריך לפענח מדוע תל־אביב (יפו) האהובה שלו שינתה את פניה. וכדאי שיזדרז, כי נראה שמשהו באמת מנסה להשתלט עליה, ושאר הערים כבר התכנסו למועצת מלחמה.

הספר מצוין לא רק בגלל התבנית הרעיונית המשובחת שברוכין מציעה, אלא גם בגלל איך שברוכין כותבת אותה. בהומור שמאפיין דמויות ודיאלוגים. בהתייחסות לרגשות ולפגמים שיש לדמויות. ובאופן מאוד בולט - באופן שבו היא מרפרפת על הישראליות ומעניקה לכל עיר אישיות משלה. לפעמים באפיון לבוש קורץ ("אבל נתניה מתעלמת מהן ומביטה בי בציפייה מתחת לברט שלה"). לפעמים בהתייחסות ישירה יותר (גבעתיים ורמת גן רבות קצת בפתיחה: "'את צודקת הוד מעלתך הרב־תרבותית!' גבעתיים מסירה במחוות כבוד לעגנית כובע שצץ פתאום על ראשה. 'שני דתיים שלא רוצים לגור בבני ברק ושלוש מכולות רוסיות - ועשית מעצמך קיבוץ גלויות מהלך. כולה עיר מקלט לאלה שתל אביב יקרה להם. בדיוק כמוני, כפרה. אבל בניגוד אליי, זה כל מה שיש בך'". אל דאגה. הן תשלמנה). לפעמים בתשורות שהן מעניקות ומחזיקות שמץ ממהותן. משהו בכתיבה כמו מקים את העיר אל מול עיני הקורא. ההאנשה - לפחות בכתיבה הברוכינית - עוברת נפלא.

ויש גם התעלומה, ויש גם הפיתרון, ויש גם רעינות של חופש וגבולות, טוב ורע, שלום ומחירו (בעיניי התייחסויות מאוד לא טריוויאליות, בוודאי לא מהצד הפוליטי "המקובל" יותר בבראנז'ה). ובעיקר: המון המון פוטנציאל. כל כך הרבה ערים שממתינות לתורן להתגשם ולהגיע למרכז הבמה. כבר כתבתי שאני מחכה לספר הבא?

#ספר_כן. לגמרי.