מפעל העננים של גברת לילינבלום

מפעל העננים הוא בו זמנית מרתק ומתסכל. מרתק, כי גפן כותב דמויות אמינות בתפקידי העלילה השונים ושם בפיהן תובנות מעניינות, ומתווה כמה קווי עלילה מסקרנים. על התסכול - בהמשך.

הספר לוקח אותנו אל מכתש רמון, ואל משפחה פריפריילית סטנדרטית למחצה. האב והבן מתפעלים בית הארחה שהקימו, הבת נחלצה מהסְפר אל הגלובליזציה ההייטקית, והאם - האם היא גברת לילנבלום, מורה וממציאה בישראל, שהצליחה (בין השאר) לייצר עננים. עוד ברקע: תעלומה בת שנים ארוכות של תייר שרודף את המכתש, זקנה שלא מצליחה לחלום לבד, ושלל דמויות נוספות (ורגילות יותר).

כמו כל משפחה לא מושלמת, גם במשפחת לילנבלום יש מתחים, היסטוריה לא מוכרת, ופערים. וגפן נעזר בבני המשפחה ובדמויות נוספות כדי לייצג חלק מהמיקרוקוסמוס הישראלי. אנשי הפריפריה קשי היום מול מדושני ההייטק במרכז. דור העמל משנות השבעים מול תרבות הטיולים והשפע. ובתווך: המציאות. היא לא חדה וחותכת. רבים חיים בתפר שבין שני העולמות. ממשיכים את העבודה הקשה גם בדור הבנים. מתמודים עם מחשבות ואידיאלים. עם ההבנה שעושר אכן יכול לקנות גם אושר. לפחות עד רמה מסוימת.

הזכרתי את הפערים שמתגלים בין הדמויות ושמהווים חלק מהסיפור. יש להם גם ייצוג חזותי מעניין בדמות חללים מפתיעים שקיימים בבתי המגורים של המושב במכתש. חללים שהתגלו במקרה, בבתים שתוכננו על ידי אדריכל חדשני, ושמקנים ייחודיות לכל בית, וגם מסתורין. כמו בסיפור אגדה.

והספר כולו הוא מעין סיפור אגדה. לצד המציאות היומיומית הנורמלית הוא מכיל אלמנטים סוריאליסטים, שלא כפופים במיוחד לחוקי העולם הרגילים. בסגנון ׳אם החיטה׳ של בן־כנען, או של ספריו של טושה גפלה. אבל כאן טמון גם תסכול מסוים. החלק הסוריאליסטי לא עומד טוב בפני עצמו, ובמקום לשרת את העלילה הוא ייצר שאלות וצרימות שאתגרו את השעיית האמון שלי ועצרו את השטף העלילתי. אותם חללים למשל, שהתגלו רק אחרי שנים. צר לי, זה לא הגיוני. אף אחד לא מפספס חלל בן כמה מטרים רבועים - באחד המקרים: 20 - בבית שבו הוא גר.

הדוגמה המרכזית לצרימה, לטעמי, היא הדרך שבה מוקמת חברת ההייטק שאמורה להתבסס על המצאותיה של לילנבלום. באופן עיקש, גפן מייצר חברת אנטי־הייטק. חברה שעיקרה היא חזות קריקטוריסטית של מה שמוכר כמנעמי ההייטק (דאגה לכרטיס הזמנת אוכל, מקררים במשרד, עיצוב מוקפד, זמן יצירה פרטי וכד׳), ובו בזמן הקפדה של ממש על התעלמות מההיבט המקצועי: החברה מתהווה על סמך כוח עבודה מקומי, נטול מיומנויות הנדסיות כלשהן. אפס הבנה טכנולוגית. אולי מתחבאת כאן ביקורת מהופכת על מי שחושב שדי בפאסאדה החיצונית כדי להצליח, אבל הספר אמפתי מדי לתושבים ולחברה המתהווה מכדי שאשתכנע בכיוון הזה.

וזה לא מסתיים כאן. במסגרת העבודה מתבקשים אותם אנשים חסרי נסיון לחקות את הממציאה ולהמציא בעצמם כמה דברים. וזה לא סביר אפילו אם היה מדובר בממציאה מהסוג האורתודוקסי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בממציאה מהסוג של ״חלכן היה נמזר״; כזו שבונה מכונות ייחודיות תוך שימוש בפריטים יומיומיים (שואב אבק, למשל). אם רוצים לקדם את היכולת האל־טבעית הזו, אי אפשר לנרמל אותה ולצפות לעשיה דומה בקרב תושבים רנדומליים בספר המדבר. זה לא מתחבר.

שורה תחתונה? סיימתי את הספר והנהנתי למקרא חלק מהתובנות וההתלבטויות החברתיות והתפיסתיות. הכתיבה רהוטה וטובה, עם נגיעות הומור פה ושם. על הבעיות שהצגתי רעמתי קצת והמשכתי הלאה. לא בטוח שכולם יהיו רגישים לכך.

שווה לנסות בעצמכם ולהחליט. 3.5 כוכבים.