הכריש

קראתי לפני כשנה (כבר אז זה היה באיחור, מסתבר) את ׳הכריש׳ של מישקה בן דוד. הספר נכתב ב2017 ומתאר תרחיש שבו ישראל נענית ללחץ בינלאומי ולהסדרי שלום לא טריוויאליים, אבל שלקראת יישומם חמאס פולש במנהרות מעזה ובהמון אדם מכרם שלום, ובכך נותן את האות לכדור שלג של מלחמה כוללת. ברקע: צוללת גרעינית ישראלית שעליה כמה טילים שהוברחו מהפיקוח הגרעיני. הצוללת ומפקדיה צריכים להתמודד עם שאלות לא פשוטות שעתיד ישראל תלוי בהן.

אני אנסה שלא לספיילר, אבל לא בטוח שאצליח. אומר כך: קריאת הספר החזירה אותי אל ספרי המלחמות של בית הוריי. ׳המלחמה על ירושלים׳, ׳שישה ימים ביוני׳, ועוד. גם אם הסוף ידוע, אי אפשר היה להפסיק לקרוא את השתלשלות האירועים, את המהלכים האסטרטגיים ואת סיפורי הגבורה והעצב האישיים. הספויילרים לא שינו שום דבר.

ויש בכך עוד אמירה על ׳הכריש׳. הוא הגיוני. הדינמיקה של המצב האזורי, של הלחץ הבינלאומי, של המצב ההולך ומדרדר בישראל – הכל הגיוני ואנליטי. כמעט לא היתה נקודה שבה חשבתי שבן־דוד היה חייב להציע כיוון רגוע יותר. פוטנציאל הבעיות באמת עצום.

אפשר לומר שלספר יש שני חלקים ששזורים זה בזה לאורכו. אחד מתאר את המערכה על ישראל והשני מלווה מנעוריו את יורי־ירון מפקד הצוללת, ואת הצוללת על אנשיה בהווה. את החלק השני אפשר לראות כמעין עלילת מתח מלחמתית עם גוון פסיכולוגי וריאליסטי. איך מתנהלים בצוללת מבודדת כשעל הפרק היכולת להשפיע על קיום המדינה, אבל במחיר שעלול להגיע למליוני נפגעים. את השאלה הזו אשאיר פתוחה ובלי ספוילרים.

החלק שיותר מעניין, על רקע המצב שנוצר אחרי השבעה באוקטובר, הוא הדינמיקה האסטרטגית וההשוואה להתפתחויות. בישראל של ׳הכריש׳, אחרי האות שניתן בפלישה החמאסית, ישראל פותחת בלחימה לטיהור השטח שעליו השתלטו אנשי חמאס (כמו באוקטובר), אבל מתמודדת עם כוחות שעלו מדרום ביחד עם השטפון האזרחי (שאי אפשר היה לירות עליו) ומצפינים לאשקלון. ישראל מנסה לשמור על איפוק, והקהילה הבינלאומית לוחצת עליה, אבל עדיין יש נפגעים בצד הפלסטיני. מצרים מצרפת כוחות להגנה עליהם ונוטשת את שיחות השלום. במקביל, בצפון, חיזבאללה מטווח בטילים, וכוח רדואן פולש. צה״ל מעלה כוחות לחימה כדי להתמודד עם אינספור חוליות במרחב. כוחות נוספים מצטרפים מסוריה ולבנון וצה״ל מנסה לייצב קו הגנה.

בדרום, הטנקים המצרים מתחילים לשעוט צפונה. ישראל מנסה שלא לפגוע בכוחות המצרים, אבל בשלב מסוים זו כבר מלחמה של ממש. חיל האוויר הישראלי מנסה להתמודד עם השריון המצרי ועם כוחות נוספים בצפון, אבל מגלה שהרוסים פרסו את חסותם ומיירטים מטוסים ישראלים. ישראל מנסה להתמודד עם האיום החדש במישןר הדיפלומטי, אבל הקהילה הבינלאומית לא מקבלת את התוקפנות הישראלית ומנסה לשכנע אותה לחזור לשיחות השלום. אין מנופי לחץ על הרוסים.

ארה״ב מיישרת קו עם שאר העולם, זועמת על ישראל, על השימוש בנשק אמריקאי, על התמונות שיוצאות מעזה, ומטילה דה פקטו אמברגו נשק על ישראל. בכך היא מצטרפת לשאר מדינות אירופה והעולם. ישראל עוברת לכלכלת חימושים, והמיירטים (ושאר התחמושת) הולכים ואוזלים. אלפי הרוגים ברחבי המדינה, כשטילים נוחתים בכל מקום. כולל על בתי זיקוק ושאר מקומות אסטרטגיים.

למערכה מצטרפים כוחות נוספים לאורך הזמן (ובניגוד למצב הנוכחי, ב׳כריש׳ הזמן נמדד בימים, לא בחודשים). תחילה תושבי הרשות הפלסטינית, בירושלים (שמנתקים חלקים גדולים ממנה) וביו״ש. לאחר מכן התעוררות רבתי של הדור הצעיר של ערביי ישראל (שבסופה של ההשתלטות מכריזים על הקמת מדינת הגליל). ומבחוץ: ירדן, סוריה, עיראק, סעודיה. כולם שולחים כוחות. האיראנים מפנקים בטילים. הרוסים מסלימים את מעורבותם ומכריזים על ישראל כאיזור אסור לטיסה. כשישראל מנסה להפר את האיסור ולהסתייע בחמקנים כדי לשנות את מצב המערכה - הרוסים עוברים לטילי שיוט שמשמידים את בסיסי חיל האוויר. ארה״ב לא מתערבת; היא נגד שימוש לא מבוקר בנשק אמריקני דוגמת החמקן.

ישראל מנסה לייצב קו הגנה נגד הטנקים המצריים באיזור אשדוד אבל נכשלת. הקו הבא מתייצב בראשון לציון. הניסיון לייצר רצועת בטחון בלבנון נכשל, והמדינה מצטמצמת לאיזור חדרה; הסורים מנסים להשיג את המצרים ולהפוך את ישראל לדרום סוריה במקום לצפון מצרים. כמו בתקופות עתיקות יותר. הקו המזרחי מחורר לגמרי. ירושלים נפלה, והירדנים עושים את דרכם לכפר סבא. ההתנחלויות הקטנות גם נפלו, והתושבים ששרדו מתבצרים במספר שכונות בלב היישובים הגדולים. עוד טילים מאיראן; חלקם גרעיניים. חלקם פוגעים. תשתיות החשמל והאינטרנט ונקודות אסטרטגיות נוספות כבר מזמן כבר לא קיימות.

הכרוניקה המלחמתית משכנעת מאוד. ארה״ב אולי מגזימה, אבל החליפו את ביידן באובמה או באחד מהנציגים הדמוקרטיים הפחות פרו ישראליים, והתרחיש הדיפלומטי הופך לסביר יותר.

אם משווים למצב הנוכחי – כמעט אפשר להתעודד. דינמיקה סבירה לגמרי מראה שאפשר היה להיות במצב הרבה יותר גרוע. המלחמה הרוסית באוקראינה צמצמה מאוד את האינטנסיביות הרוסית במזרח התיכון; הסכמי אברהם מחזיקים מעמד; ערביי הרשות וישראל לא הצטרפו; וכמובן: לא היתה פלישה מיידית מצפון. המצב הדיפלומטי גם פחות נורא, אבל לטעמי עדיין מפחיד. ישראל נתונה כבר עכשיו באמברגו חלקי. גם מידידות לכאורה. אפילו מכאלה שלא נשלטות בידי הצד השמאלי, דוגמת איטליה. על צרפת (וחרפת הדרת ישראל מתערוכת הנשק, עד כדי אי הכנסת ישראלים בכלל וחתימה על אישור שאין קשר לישראל) אין מה להכביר.

הקריאה גם מזכירה מדוע יש היגיון בכך שצה״ל לא שלח את כל הכוחות לדרום כבר בשעות הראשונות. הפלישה משאר הכיוונים אמורה להיות אפשרות שמונחת על השולחן. חייבים להשאיר כוחות הגנה בצפון ובמרכז. כולל כוחות עתודה צה״ליים שלא מטילים מיד למערכה. הגיוני; לפחות לעיניים הלא־גנרליות שלי.

(נקודה קטנה שהפריעה לי: ההתייחסות לפעולות של מתנחלים כאל פעולות תגמול, על רקע כל ההתמודדות והפלישה – צורמת)

וחשוב להוסיף: בן־דוד מתאר מעולה אפוקליפטה אפשרית. עם ציוני כוחות מדויקים, חטיבות, גדודים, תוכניות לחימה, צירים, יישובים. ממש כאילו המלחמה אכן קרתה. הקריאה בספר מרתקת. כמעט כמו סרט אימה שפולש למציאות.

וההשוואה למציאות הנוכחית, עד כמה שהיא גרועה, כמעט מעניקה נחמה. לפחות עד שנזכרים שדברים יכולים להתהפך. ואיך מייצרים עתיד שבו גורלנו בידינו? איך מונעים משיחות שלום ומוויתורים להפוך לנקודות תורפה ארכימדית? האם די בצוללות (איפה הן היו, אגב, וסליחה על התהיה הלא קשורה, כשחושבים על מה שעוללו החותים)? אפשר להמשיך ולהרהר.