נכתב באדום

יש דרכים רבות להכניס קוראים לעולם בדיוני חדש. באמצעות הדמויות וייחודיותן, דרך אוסף של פרטים, על ידי אנקדוטות, בעזרת רקע מסודר; כל סופר והשיטה שלו. כל סופר והניסיון שלו לשאוב את הקורא לתוך היקום החדש שהוא ברא. יש כאלה שנאבקים, יש כאלה שמצליחים, ויש כאלה - כמו בישופ - שעושים את זה באופן כה אלגנטי ומשכנע, שנוטל את הקורא מהעולם האמיתי ובונה סביבו עולם חדש כבר מהדפים הראשונים.

מג בורחת. מצליחה להמלט מאימה לא ברורה. אבל המפלט מסתבר כמפחיד לא פחות: מקום שבו אין תוקף לחוקי האדם. המקום שבו מתגוררים ילידי הארץ הקדומים, אלה שנראים־כמו ולפעמים מתנהגים־כמו, אבל חיים בדו קיום שברירי עם בני האדם. למרבה המזל המרחב שאליו הגיע מג זקוק למקשרת חדשה. למישהו שיהיה אחראי על קשרי הדואר שבין העולם האנושי לבין הקהילה הפחות אנושית. ובלית ברירה מג מנסה. הצלחתה לא תלויה רק בה; הסביבה החדשה לא מסבירה פנים. מג מנסה לחצוב את דרכה אליהם, לא תמיד במודע (ונחזור לנקודה הזו תיכף), והתהליך הזה הוא חלק מרכזי בספר. ברקע, העבר חוזר לרדוף אותה, ומציב את בני האדם בנתיב התנגשות עם תושבי הפרא.

העולם של בישופ מעצים – על ידי הקצנה – את ההתנגשות המובנית שקיימת בין קבוצות אנושיות שונות: מה אם יש קבוצות כל כך שונות שכבר אינן (או מעולם לא היו) אנושיות. איך ייראו קונפליקטים תחת תנאים כאלה? מה יקרה לשוֹנוּת האנושית הפנימית? האם קיומה של קבוצה חיצונית עוצמתית תכריח את האנושות להתנהל באופן מאוחד יותר? וכיצד תראה התרה של קונפליקט בין קבוצות שונות כל כך? האם תמצא שפה תרבותית משותפת?

[ואלה אולי שאלות גדולות שלא כולן נמצאות בהכרח על פני השטח, אבל האקטואליה הנוכחית שמאז השבעה באוקטובר מציפה אותן ומדגישה רובד נוסף של הספר (שלגמרי נכתב באדום)]

ולצד זה יש גם את הסיפור עצמו. ההיסטוריה של הדמויות השונות, היחסים בין הדמויות, התפיסות שמניעות אותן (ובישופ עושה עבודה לא רעה בתיאור של תפיסות פחות־אנושיות; המרדף הזאבי בתחילת הספר מעביר היטב את רעיון ה׳אחרים׳). ובמרכז: מג. אחת התכונות המסקרנות שבישופ מעניקה לה היא תמימות פורסט־גאמפית. העבר של מג גורם לה להיות פחות מתוחכמת, פחות מודעת. לפעמים זה מוביל לצרות, אבל פעמים אחרות היא עושה בפשטות את מה שאף אחד אחר לא היה מעז לעשות. הדינמיקה הזו משפיעה גם על החברה הסגורה והשונה שמג נקלעה אליה, וגם הם עוברים תהליך מסוים של שינוי וקבלה. באופן אישי אני מאוד מחבב דינמיקות כאלה.

גם מקומו של ההומור לא נפקד, כשע־ורבים, סוסי פוני וגור קטן מאפשרים אתנתחות קומיות (סביר שמבחינת הע־ורבים היצור היותר המשעשע הוא דווקא המג בעצמה), ויש גם מתח ופעולה. ורמזים לקשר שמתפתח, וקצת מניפולציות רגשיות שלוחצות על בלוטות העצב ושכתובות יפה.

וכך, בסופה של שבת ובלי להתאמץ, נגמעו להם 600 עמודים. אני חושד שחלק מתחושת הזמן שנעלם כרוך בכך שזה הספר הראשון בסדרה, ובישופ דאגה לתחזק בו רובד מעניין של אקספוזיציה מתמשכת. כל כמה עמודים מתגלה משהו חדש. על הדמויות, על העולם. כל זה תוך כדי התגלגלות טבעית של העלילה. התוצאה: כמעט שאין רגע דל.

ספר מהנה מאוד, שנשאר לקוות שיזכה להצלחה שהוא ראוי לה. חשוב להוסיף שגם הכריכה מהממת, והתרגום שוטף ומוצלח. כדאי לציין ששאר הסדרה תורגמה גם היא וחמשת הכרכים זמינים בעברית (תודה לדורית תמיר ולאדלה חכמי על התרגום).

יאללה, לכו לקרוא.