לפעמים כשמסיימים ספר נושמים רגע וכבר אפשר לפתוח את הספר הבא ולהתרענן בעולם חדש. ולפעמים לא. לפעמים צריך לעצור, לעכל, לשהות בעולם שהדף האחרון שלו בדיוק הסתיים. להניח למחשבות שעלו מהקריאה להתעצב, ולתת לרעיונות להמזג פנימה. וכזהו ׳מה שראיתי מהמרפסת׳.

מה בספר? נעמה, סבתא בראשית דרכה מהמגזר הדתי לאומי, מתה באופן מאוד לא דרמטי אבל פתאומי. להפתעתה היא עוברת להשקיף על העולם שהשאירה מאחוריה. על המשפחה, על החברים, על בכלל. וכשמשקיפים – מגלים דברים מעניינים.

לרעיון של להיות זבוב־על־קיר בביתם של הקרובים אליך יש קסם גדול — אבל גם פוטנציאל הרסני. לשתיקה ולפרטיות יש לא מעט יתרונות. לא סתם המדרש מתאר את האמת והשלום כהפכים. באופן (שהוא רק לכאורה) פרדוקסלי, עודף אמת וגילוי לב עלול דווקא לערער את הקשרים ואת עבותות החיבה. קנובל מקדימה רפואה למכה ונעזרת בשני כלים כדי לשמר את השלום. ראשית: נעמה כבר מתה. הפרספקטיבה שלה שונה. וכמה כבר אפשר להפגע אחרי המוות? ושנית: הומור. הו, כמה הומור משוך על הספר ועל היחסים בין הדמויות. ואין כמו הומור כדי לתווך בין האמת ובין השלום.

והתגליות רבות ומגוונות; ומטבע הדברים לא מלמדות רק על החוג המצומצם של נעמה, אלא על פלח רחב של החברה הדתית־לאומית. ואני משוכנע שרבים ייהנו מהספר, אבל יותר מכולם – החברה הסרוגה שתעריך את הציטוטים הרבים, את הניואנסים ששזורים בספר, ואת המתח. המתח שבין הפומבי לפרטי; שבין האידיאולוגי לפרקטי; שבין מה שהופך למותר ומה שראוי להיות אסור.

ומעבר לזה, קנובל מתארת להפליא את הקשרים המשפחתיים, את הגעגוע לזו שהלכה ואת הכמיהה לאלו שנשארו. את הקשיים של הורה יחיד שנותר לחבר את השברים; את השיחות שחסרות לילדים ולחברות; את התום הילדותי של נכדה מוכשרת; ואת הקשרים שנרקמים בין חברים וקרובים וממלאים את רקמת החלל של מי שחיברה ביניהם עד כה ואיננה. ושוב, בהומור, עם הרבה הכלה, וגם בלא מעט לחלוחית שעולה בעין מבין השורות.

מומלץ בחום.