שכול וכשלון וזומבים

מזמן לא נתקלתי בספר מוצלח שהוא לא page-turner. ספרו של חרש עושה את זה יפה. כתיבה שהיא פעמים עמוקה ופעמים קלילה־יחסית, וכולה בסגנונו של יוסף חיים ברנר. אפשר לקרוא מעט עשרות עמודים, לעצור, ולדעת שאפשר וכדאי להמשיך מחר. המשפחה הקטנה והחברים שבבית הנצור לא ייעלמו; העלילות הסובבות יחכו למחר; וגם הזומבים ימשיכו להלך סביב החומה, מחכים להזדמנות.

נכון, זה נשמע מופרך לגמרי. זומבים והתבססות הישוב בישראל המתחדשת. וברנר. קצת כמו עוגת הבשר של רייצ׳ל, למי שזוכר. אבל מסתבר שחרש הצליח הרבה יותר, ולא צריך להיות ג׳ואי כדי ליהנות מהתוצאה. המציאות של הזומבים (בלשון הקודש: פג״חים – פגרים חיים, כמו שחידש חרש בשם ביאליק) נדמית כמציאותית כבר אחרי מספר דפים. וההתמודדות של תושבי הבית הנצור היא בסך הכל עוד צרה מצרות היישוב החדש בארץ. אם צריך להתמודד עם פורעים וקדחת ומחסור – נו, שיהיו גם פגחים.

ובאמת אחד הדברים שהספר מעביר מבלי משים הוא עוצמת הקושי של אז ביחס לנינוחות של ההווה. אחרי שהחווה מאבדת חלק מאנשיה מקבל על עצמו ברנר את תפקיד הרפתן. שאר החברים מבקשים שלא להעמיס עליו יותר מדי עבודה – הרי הוא אמור להגות ולכתוב, לא לכלות את זמנו בעבודה משמימה – והרפתנות נתפסת כמוצא סביר. רק שבראיה מודרנית מדובר בעבודה מפרכת ממש. קימה מוקדמת, חליבה, טעינת קש והאכלת הפרות, התמודדות עם מחלות – ניקוז מורסות וכן הלאה. וזו היא עבודה שמותירה לאדם זמן לשקוע גם בכתביו. כדאי לזכור את כברת הדרך שעשתה האנושות במאה השנים האחרונות.

לא קראתי הרבה ברנר, אבל אני משוכנע שחרש עשה עבודה מוצלחת בהעתקת המשלב דאז, ובלי לוותר על ההנאה שיש לקורא בן זמננו. וכאמור, גם בלי צורך לרוץ תמיד אל הדף הבא. קריאה שמאפשרת לרעיונות לשקוע. ורעיונות – יש. רעיונות לגבי תפיסת החלוציות, לגבי רעיון הכתיבה והיחס בינו ובין המציאות, התייחסויות לדרכי ההתמודדות הנפשית עם המצב, לחוסנם של ילדים, לייאוש, לתקווה, ולהמשכיות החיים. ויש גם סיפורים־שבתוך־הסיפור, ותיאורי התרחשויות שיוצאים מן המרחב הנצור וחוזרים אליו, והספר משייט מן הבדיה שלמדנו להכיר אל הבדיה שבתוך הבדיה ובחזרה.

ספר לא שגרתי, מרתק וכתוב היטב.