כשהייתי קטן אהבתי לצייר, ודמיינתי לי את תיבת הצבעים האולטימטיבית. כזו שנפתחת ומחזיקה בתוכה שורות של טושים, שפופרות של צבעי אקריליק, מכחולים מכל הסוגים, צבעי מים בתאים נוספים, צבעי שמן במגרות נסתרות, מקלות פנדה, תא של גליונות נייר ובדים, יכולת להפוך למעמד וכן הלאה. היה מספק מאוד לדמיין איך תיבה קטנה נפתחת להחזיק את האוצר הפנטסטי הזה. מי לא רוצה לעוות לטובתו את חוקי המרחב ולאפשר עושר חסר גבולות?

מסתבר שגם לזוג אנדרוז היה רעיון דומה, רק עם בית שלם. הכירו את האכסנאים. כל כוכב לכת צריך כמה כאלה. אחרי הכל, כשמגיעים אורחים מהחלל החיצון כדאי שיהיה היכן לשכן אותם (בפרט כשמדובר בכדור הארץ, שתושביו לא מודעים לכל מה שרוחש בחלל). ולכך נדרשת דיסקרטיות, יצירתיות, חוש הומור (תמיד חשוב), ובית שהמרחב הפנימי שלו גדול וגמיש בהרבה ממה שנראה כלפי חוץ. מוטב כזה שיודע לעכל חומרים לטובת שינויים עתידיים, ושנענה לרצונותיה של האכסנאית, ושיודע לפתוח שערים למקומות אחרים ביקום. בית שהוא פסגת הפנטסיה של רעיון ״ביתי הוא מבצרי״. מרחב מספיק עוצמתי (ומשכנע) שמאפשר לאכלס את הספר בדמויות בעלות כוח על, ובמקביל לאפשר לאכנסאית פשוטה (חמושה במטאטא ובכלבה קטנה) להתמודד איתם.

אנדרוז ממשיכים לכתוב נפלא (בהחלט מוזמנים לקרוא את הספרים הקודמים, בפרט את סדרת השוליים). דמיון מתפרע, עולמות מבוססים, הרחבה של אחד מהיקומים הקודמים שלהם (כולל דמויות אהובות), קצת רומנטיקה והרבה הרבה הומור. התרגום (של דורית תמיר) מעולה. שמות הספרים עברו אמנם עיבוד יצירתי מסוים (באנגלית הם כוללים כפלי משמעויות של פעולות טאטוא שפחות עוברות בעברית), אבל זה בעיקר מוכיח שספרים טובים יכולים לקבל כל שם שהוא.

(הסקירה מתייחסת גם לספר השני בסדרה, 'פסגת שלום על מצע מנגו')