סהר לא סהר כן

סהר הוא נער בן 16 שאנחנו מלווים אותו לאורך הספר בשני חלקים. בחלק הראשון הוא לא ממש סהר, הוא לא ממש מגובש, ולא ממש עצמו. בחלק השני – סהר מתחיל לגבש את עצמו, ובעיקרון, לעומת הספר הקודם, "אם זה יתגלה", לסהר אני אומר כן. בהחלט. זה בדיוק הספר הזה שרציתי – ספר על התבגרות – בלי הרבה בלבולי מוח.

יכול להיות שהעובדה שהספר קצר מאוד קצת לא מאפשר לספר לנשום את האוויר שספרי בכורים זקוקים לו, אבל כשאני בוחן את היצירה הזו – יש לי יותר מה לאהוב ולזכור מאשר מה לא לאהוב ולקטר. רק על דבר אחד אני כן אקטר – היחס החומל והטוב של המשפחה שמקבלת אותו כאילו אין כלום, אבל.... היי. זה ספר. והמציאות שבספר לא דומה למציאות שבחיים עצמם.

ובסוף, כשצריך לבחור ספר התבגרות פשוט וקליל – סהר לא, סהר כן עושה את העבודה. הדמויות שבו נהדרות, עגולות, ודמותה של מיתר כאחות הקטנה והמגוננת של סהר כל כך נפלאה. מזכירה לי את ורה, אחותו של אוגי של "פלא". תסמונת האחיות הקטנות בספרות כנראה עובדת שוב.

יש פה יותר מדי עניין של לא לדבר מאשר כן לדבר וכשהגיע הזמן לדבר זה קורה בשלב מאוחר בספר. וזה מעצבן. מצד שני, בלי הלא לדבר הזה, לא היינו מקבלים ספר. ולא היינו מקבלים רמזים מטרימים ממש בולטים לאורך הספר. אז קשה לי להגיד אם אהבתי או לא. אני נוטה לאמצע כזה.

ושאפו לכריכה - עבודתו הנהדרת של אל-עד קניגסברג כהן, מחבר "בין לבין". יופי של דבר.

סך הכול – תגידו כן לסהר, כי מגיע לו. ושווה לקרוא את פרק התודות שבו.

טריגרים ותוכן רגיש: הומופוביה, קטע סיגריות קצר, קטע של תחילת יחסי מין שנקטע באמצע, וזהו. באמת שאין הרבה ממה להזהיר הפעם.