על פילים ושיברון לב

על הספר

אנדי דוסון מעולם לא חשב שהוא ימצא את עצמו במצב כה מייאש ומתסכל - הוא בן 35, בת הזוג שלו ג'ן בדיוק עזבה אותו, אין לו דירה משל עצמו וגם החלטורות שלו כסטנדאפיסט לא בדיוק ממריאות מי יודע מה.

אומלל ושבור לב, אנדי מנסה להבין מי הוא באמצע החיים ולמה ג'ן פשוט עזבה אותו בלי הסבר שמניח את הדעת. ובכלל, אנדי מנסה לחקור וללמוד דברים ומושגים מחדש או לפחות בזווית שהוא לא חשב להסתכל דרכה.

מה חשבתי במהלך הקריאה

אז מה חשבתי על הספר? היו בו רגעים ממש טובים, אבל בו זמנית כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש, כי כמעט כל החלקים שבין הרגעים הממש טובים קצת מדשדשים בגבולות הסביר או סביר פלוס. אם זה אומר שסבלתי בחלקים ה"רגילים"? לא, ולא הכרחתי את עצמי לקרוא, אבל עוד על זה בהמשך הסקירה.

קצת פרטים טכניים, הספר כתוב בגוף ראשון ממבטו של אנדי - מה שהאמת די מרענן, לא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שקראתי ספר שמתעסק בעיקר במערכות יחסים מצד הגבר. הכתיבה טובה וזורמת בסך הכל, והפרקים הם ציוני זמנים שמתקדמים כל הזמן ובלי קפיצות בין צירי זמן, וזו יופי של דרך להראות לנו את יחס הזמנים בשלבי האבל והתהיות של אנדי.

הדמויות מעניינות וכתובות נהדר, לא רק אנדי וג'ן אלא גם כל הדמויות שאנחנו פוגשים בדרך, באמת שכל דמות הייתה בעלת משמעות ועם אופי, גם כאלה שהופיעו לסצנה או שתיים, ובלי קשר אני חושב שאפשר להגדיר את הספר כיותר על אנשים מאשר עם עלילה - למרות שיש כמובן עלילה כלשהי שמניעה את הספר.

הספר מאוד בוגר וזה ניכר כמעט בכל אספקט שלו, לא רק במובן הטכני שבכל זאת הדמויות הראשיות "יותר קרובות לחמישים מאשר לעשרים" כדברי הספר, אלא גם בהתחבטויות והנושאים שהסיפור מציף, בבוטות וגם ברמיזה - יש כמה אמירות ומסרים שלא עטופים בצמר גפן, והיו רגעים שגרמו לי לנוע באי נוחות, הכתיבה ישירה ואני לא חושב שאפשר להגדיר את הספר כקליל למרות שאין בו שום דבר גרפי למדי, הוא פשוט לא מיועד לאסקפיזם ודי - אבל אני לא בטוח שגם אפשר לשייך אותו לספרות שהיא לא רומנטית, יש כאן את המרכיבים הרומנטיים אבל אלדרטון שיחקה וערבבה אותם וקיבלנו משהו שונה ואחר.

ועכשיו בפירוט לפסקה הראשונה - כאמור, אני חושב שהיו בספר רגעים ממש טובים ומוצלחים, ובשאר הזמן הספר היה די.. בסדר כזה. זה בעיקר נובע מהעובדה שהספר מאוד ריאלי ואפילו חשוף, הוא לא מטשטש או מדלג על חלקים ושלבים בסיטואציה של אנדי, מה שהוביל לקטעים שממש הרהרתי כמה הספר מקסים בישירות שלו, ובשאר הזמן כמה הוא רגיל. אני לא יודע או יכול להגדיר אם זו הכתיבה של אלדרטון בדרך כלל כי זה הספר הראשון שלה שאני קורא, אבל ככה או ככה בסך הכול נהניתי מהקריאה.

למה אני מתכוון ברגעים ממש טובים? קשה להניח את האצבע אבל לאורך כל הקריאה כשהגעתי לחלקים המוצלחים יותר ממש התמוגגתי, ואני לא אספיילר אבל בעיניי הפרק האחרון ממש לוקח את העלילה שלב אחד קדימה ומשלים את התמונה.

טריגרים ותכנים רגישים

מוות, בגידה, קללות ושפה גסה, אלכוהול וסמים.

מיניות - החל מנשיקות ומזמוזים ועד להתעסקות מפורטת באורגיות ופנטזיות מיניות, סצנת יחסים די מפורטת שעוברת לפייד טו בלאק, ועוד כמה לא מפורטות מאוד.

לסיכום

ספר שונה, שגם די הפתיע אותי כי לא ציפיתי לו - בגב הספר הוא מוגדר כסיפור מצחיק וחד כתער על רומנטיקה ועל סוגים שונים של חברות, אני לא בטוח לגבי מצחיק (עניין של טעם) אבל אני לחלוטין מסכים על ההגדרה שלו כחד. וכן, צריך להיות סבלני איתו, כי גם ההתחלה שלו די איטית בנוסף למה שכתבתי בסקירה, אבל לי אישית המאמץ היה שווה.

376 עמודים | תרגום: יערית טאובר | ספטמבר 2025

תודה שקראתם:)