ראיון עם ארז רווה

ארז רווה | חיפה | בזוגיות פלוס חתול | עורך

ספרים בולטים שערך: 'שקרים הכרחיים' דאין צ'מברליין, 'הבית ההולנדי' מאת אן פאצ'ט, 'ההיסטוריה הסודית של היהדות' מאת אילון גלעד, סדרת ספרי הבלש דלגלאיש של פי. די. ג'יימס.

היי ארז! אתה עובד כיום כעורך סדרת עין טובה בעם עובד. מה אתה אוהב במיוחד בתפקיד שלך?

אין כמעט שום דבר יותר מהנה מלשמוע סיפור טוב.

יש לי עבודת חלומות אמיתית במובן הזה שאני יכול להקשיב לאנשים הכי מעניינים ומבריקים בעולם ו'לשמוע' כל יום סיפור שלא שמעתי עדיין. ולמרות שצריך לקרוא במבט מאוד בוחן ומפוקח ולשאול תמיד אם הסופר עומד בהבטחות שהוא הבטיח והאם אני מאמין לו, אם הקהל הרחב יאהב את אותו וכו' וכו', עדיין מגיע (לפעמים) רגע שבו אני שוכח שיש לי תפקיד, ואני נסחף עם הסיפור לאן שהוא מוביל.

חשבתי שזה יקרה פחות ופחות עם העבודה, אבל בינתיים (טפו טפו חמסה) סיפור טוב עדיין משבית אותי לחצי יום.

מה הקריטריונים שלך כשאתה בוחר ספרים להוצאה?

סדרת עין טובה קמה בעם עובד כדי להיפתח לספרות קלה ועכשווית שלא יקראו לה על הנייר 'מופת' או 'קלאסיקה', אבל היא היא הספרות שנוגעת בלב של אנשים היום ואולי תהיה ה'קלאסיקה' של מחר.

אז העבודה שלי תמיד מתחילה קל - אני פותח את היום בלשאול מה הכי מצליח כרגע, מה הכי נמכר, מדובר, פופולרי. אז באות השאלות הקשות- למה הספר מצליח? האם זה בגלל הכתיבה או בגלל שם/המועדון/האג'נדה או המחיר לעותק? ואם הספר מצליח מאוד אבל לא נוגע בי אישית אולי בכל זאת כדאי להוציא אותו? (יש לי תשובה פרטית לשאלה הזאת, מכמה נסיונות עגומים לאורך השנים:)

הקריטריונים הם תמיד: האם הפסקתי להסתכל על השעון ולחשוב 'מחשבות חכמות' בזמן הקריאה ופשוט...נכנסתי לסיפור?

האם כשסיימתי לקרוא הרגשתי שעברתי מסע קטן? (ולפעמים אפילו גדול)?

האם הסופרת או הסופר עשו את מה שהם התכוונו לעשות? האם האמנתי להם? האם צחקתי איתם כשהם התבדחו, האם התרגשתי ממה שהן התרגשו לכתוב עליו?

וגם: האם יש בספר חתול חמוד בחנות ספרים? פרט חשוב ביותר.

מאיזה ספרים אתה הכי מרוצה מעצמך שבחרת להוציא בסדרת עין טובה?

וואו. יש המון!

הבולטים ביותר הם 'שקרים הכרחיים' מאת דיאן צ'מברליין שהתפוצץ, ובצדק, בגלל שהוא מתאר בכתיבה מותחת וקצבית סיפור מוטרף ואמיתי לחלוטין (לא אספיילר. פנו סופש ותקראו אותו בלי לדעת כלום)

'כל מה שקרה שם באמת' מאת ברין גרינווד הוא הרומן הרומנטי הכי לא רומן רומנטי שאפשר להעלות על הדעת, מהסוג שדומעים ממנו ומתפעלים ממנו ואז זורקים אותו על הקיר כי הוא לא תקין פוליטית וערכית ואיך הסופרת לא מתביישת וכו'.

אני מאוד מאוד גאה בספר החדש שיוצא כרגע בסדרה:

'לחפש את ג'יין' הוא דרמה מותחת ומרתקת על שלוש נשים שגורלן נקשר כאשר הן מתנדבות במחתרת ג'יין:

ארגון של רופאות ואחיות המתגייסות לעזור לנשים בהריון. כל אחת מהשלוש שואלת מה תפקידה בעולם כאמא וכבת, והסוף - הסוף! - שומט לסתות מה שנקרא.

מאיזה ספר הכי נהנית לעבוד?

אני נהנה עד רמה מביכה מהעבודה על התרגומים של ספרי הבלש של פי די ג'יימס, בתרגום המעולה של עפרה אביגד.

אני מכיר אותם באנגלית, אני יודע מה קורה בסוף, מי הרוצח ולמה הוא רצח, אבל כשמגיע אלי התרגום הטרי, הכול נמחק לי מהזכרון ואני מיד מהדק צווארון כנגד הרוח החורפית וניגש לפענח עם בלש דלגלאיש את זירת הפשע.

מה הספר שעבדת עליו לאחרונה?

אני מאוד מתרגש מהספר האחרון שעבדתי עליו, כי מדובר בספר המקור הראשון של הסדרה, ורומן מופלא של סופרת ביכורים בשם עדי פישמן.

לספר קוראים 'כל הדרכים הביתה' והא מספר על אישה דתית לאומית שמגלה בליל חג השבועות שבתה בת ה16 ברחה מהבית כדי להסתנן לתוך רצועת עזה ולמצוא את הבית שהן פונו ממנו בהתנתקות.

זה בבת אחת גם מותחן, גם רומן מכמיר לב ויפהפה, וגם הפעם הראשונה (לפחות למיטב ידיעתי) שטקסט עוסק בהתנתקות בלי לעשות פוליטיקה. עם המון לב, המון אמפתיה והמון קשב. היתה לי זכות גדולה לחקור עם הסופרת מה הבת בעצם רוצה למצוא שם, מעבר לקוי האויב? במה אמא שלה צריכה להיזכר? והאם הן באמת יצליחו למצוא את מה שהן מחפשות.

מה התכנון קדימה?

אחרי שמכינים ספר יוצאים למכור אותו. התכנון שלי לחודשים הקרובים הוא לוודא שאין קוראת רומנים היסטוריים שלא שמעה על 'לחפש את ג'יין' ועל הסיפור האמיתי שמתואר בו, שאין קוראת ספרי בלש שתפספס במקרה את 'סיבות לא טבעיות' האלמותי של פי.די ג'יימס ושכולם יישמעו על 'כל הדרכים הביתה' - שהוא הזדמנות קטנה וספרותית לעשות קצת קירוב לבבות במדינה הטרופה שלנו.

האם תרצה לכתוב ספר בעצמך יום אחד?

כן. כל ספר טוב גורם לי לרצות לכתוב. כל משפט יפה גורם לי לרצות להתנסח ככה גם.

אתה מרגיש שיש שינויים משמעותיים בתחום הספרות בשנים האחרונות בישראל או בעולם?

יש שינויים עצומים כמובן. בקהילה הבינלאומית עוסקים בסוגיות שאנחנו כבר לגמרי מנותקים מהן. הישראלים שורדים מציאות בלתי אפשרית ודרמות קטנות על ביטוי עצמי, התבגרות, או יצירתיות פחות מדברות אלינו כרגע.

חוץ מזה, הכתיבה האמריקאית נעשתה מאוד פוליטית: המסר החברתי צווח על הקורא מכל עמוד, בסגנון קצר ולעומתי. מסרים חתרניים קשה מאוד למצוא. גם מסרים עמוקים ויפים, או רחמנא ליצלן, פתוחים ומלאים שאלות, כבר לא ממש בנמצא.

אם יש נקודה אחת משותפת לכל האמנויות כאן ובעולם, ובמיוחד בספרות, זו איזה אובססיה לאפקטיביות.

שנים הייתי מתאר כתיבה טובה כ'אפקטיבית' - הסופר 'יודע מה הוא רוצה לאמר', 'מכניס אותנו ישר לענינים', 'ממוקד', וכו'..

היום אני ממש נבוך מהתפיסה הזאת. הרי ספר טוב הוא מסע לא ידוע, חוויה שאמורה להפתיע אותנו. והנה עכשיו אנחנו מוצפים בטקסטים מוכווני מטרה וצפויים בדיוק במידה הנכונה, וספר שהעלילה שלו היא לא מה שהובטח לנו, נחשב ספר רע.

הספר הכי יפה שעבדתי עליו בסדרה נקרא 'סוף הרומן' מאת גרהם גרין. ספר מופלא. רגיש וכנה ולא צפוי. אבל הוא לא מתמקד ברומנטיקה כפי שאנשים ציפו, מהשם, מהתקציר, ומהאוירה. והתגובות אליו היו שליליות להפתיע. קוראים הרגישו שהובטח להם מוצר שלא סופק.

הז'אנר ה'אפקטיבי' מכולם הוא כמובן ספרות האירוטיקה. המטרה בספרים האלו היא אחת ויחידה, אפשר לאמר עליה שהיא הושגה (או שלא הושגה) בתום הקריאה, וכל האמצעים האמנותיים מכוונים אליה ואליה בלבד.

האירוניה הגדולה היא שעכשיו יש לנו כתיבה ממוקדת ואפקטיבית בשפע, בAI. כולם כותבים מיילים חדים כתער. נוצר מצב שבו כותבים רהוטים צריכים להוכיח שהם לא נעזרו בבינה מלאכותית. אני אפילו שמעתי על כותבים אקדמיים שמכניסים טעויות למאמרים שלהם כדי שאיש לא יחשוד בהם.

נראה איך יגיבו הנשמות הכותבות. איך יראה ספר 'אנושי' בעוד עשור או שניים.

מה היית רוצה לשאול את חברי הקבוצה?

האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה שקראתם ספר שהפתיע אתכם לחלוטין, שהיה שונה לגמרי מכל הציפיות שלכם, ושנהניתם ממנו יותר בגלל שהחוויה היתה אחרת? איזה ספר זה היה?

וגם, כמובן - האם יש ספרים שכדאי ל'עין טובה' להוציא בשנה הבאה ועוד לא תורגמו לעברית? תפציצו אותנו.