ראיון עם יריב ענבר

יריב ענבר (שם בדוי) | 46 | נשוי + 3 | סופר

איך הגעת לכתיבה? מה משך אותך לתחום הזה? מתי התחלת לכתוב?

הגעתי לכתיבה די במקרה. מעולם לא למדתי כתיבה ומעולם לא תכננתי להפוך לסופר. בשנת 2011 אחרי כ - 16 שנים בקהיליית המודיעין כשכבר הפכתי ״אזרח״ מן המניין, הייתה המחאה לשחרור גלעד שליט בשיאה. הרגשתי צורך להגיש לציבור זווית השקפה אחרת, נוספת, על מערכת השיקולים שעומדים מאחורי תהליכי קבלת ההחלטות בעניינים שכאלו והתחלתי לכתוב את ״המטרה מקדשת״. שלושה חודשים אחרי שהתחלתי גלעד שוחרר וחשבתי שאין טעם להמשיך לכתוב. אבל זה המשיך לבעור בי ואמרתי לעצמי שחטיפת חיילים לצורכי מיקוח היא נושא שימשיך להיות רלוונטי תמיד ולכן המשכתי. כמובן שלא עלה בדעתי שנגיע למצב בו אנחנו נמצאים היום עם מאות חטופים ומערכת השיקולים אמנם שונה אך נראה לי שלב ליבו של מה שתיארתי בספר עדיין רלוונטי. בוודאי שמו של הספר.

לפני מספר שבועות יצא ספרך "לחישת הזאב" בהוצאת ידיעות ספרים שאוהבים - ספר מתח. תוכל לספר לנו עליו?

ראשית אומר שאני חושב שמי שקרא את הספרים הקודמים ויקרא גם את ״לחישת הזאב״ יבין מהר מאוד שהמתח הוא רק הטכניקה של הכתיבה ועלילת הריגול היא רק תפאורה. אני מתייחס לספרים כאל רומנים, ספרי פרוזה לכל דבר ועניין שעוסקים בסופו של דבר בבני אדם עם דילמות, רגשות ומחשבות שכולנו יכולים להזדהות איתם. העובדה שאותם גיבורים נמנים על קהיליית המודיעין גוזרת אווירה של סקרנות ומתח כי עולם הביון הוא באמת כזה - יצרי, רווי מניפולציות, חוסר וודאות ומצבי קיצון. אנשי מודיעין הם אנשים רגילים שהביון הוא המקצוע שלהם ומניסיון אני יכול להגיד שגם זה הופך לשגרה. בלחישת הזאבבחרתי לעסוק בנשים שבעולם הביון ולהציג לקוראים את העשייה המשמעותית שלהן. המלחמה חושפת אותנו ללא מעט נשות צבא גיבורות ולוחמות לכאורה די לראשונה, אבל בעולם ממנו אני מגיע נשים נמצאות בחזית של מאחורי הקלעים כבר עשרות שנים - שוות בין שווים ולעיתים אף יותר.

לחישת הזאב הוא סיפורה של אירית - לוחמת מוסד - העלילה בדיונית אך היא נשענת על המון אמיתות ששייכות לנשים אמיתיות הן בקהילת המודיעין והן מחוצה לה. גבורתה אולי אינה שונה מזאת של הגברים אך בכל זאת היא אחרת. הקוראים יקבלו הצצה לחייה, לאתגרים הרבים בחייה ובתוכן גם טראומות אישיות משמעותיות שמכבידות מאוד על תפקודה והצלחתה. במרכזן פגיעה מינית בילדות שצפה במפתיע וללא הכנה. לחישת הזאב הוא גם סיפורה של נור. אישה סורית שנקלעה למהלכי הריגול על לא עוול בכפה רק כי היא נשואה לאדם שמעניין את המודיעין הישראלי. היא הופכת לכלי שרת בידיה של אירית והמשותף בין חייהן משני צדי המתרס רק מעצים את המורכבות.

בעצם, יריב ענבר הוא שם בדוי. איך ידעת שתצטרך להסתיר את שמך? ולמה בחרת דווקא בשם הזה?

שאלה שאני נשאל לגביה הרבה ותמיד שמח להסביר. האמת היא שלא חשבתי שאצטרך להסתיר את זהותי. כששלחתי לראשונה את כתב היד של המטרה מקדשת להוצאת ידיעות ספרים זה היה בשמי ובזהותי האמיתית. כן ידעתי שיהיה עליי לקבל את אישור הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים בגלל רגישות התפקידים שמילאתי בעבר. ההיתר לפרסם התקבל בהתנייה לשם בדוי ואיסור פרסום הזהות כל עוד אני קשור בקהילית המודיעין גם אם זה רק לעיתים כי מעולם לא התנתקתי לגמרי. את השם יריב ענבר בחר העורך שלי אמנון ז׳קונט ואני הסכמתי.

מי בסביבתך יודע שאתה הוא יריב ענבר? איך מתמודדים עם הסביבה והעובדה שצריך להסתיר שאתה בעצם הסופר של רבי המכר האלו?

המעגלים הקרובים כמובן יודעים, כך גם חברים אבל זה לא משהו שאני ״מתנדב״ לספר אותו. יש הרבה מאוד אנשים שמכירים אותי ואין להם מושג שאני סופר. למען האמת זה אפילו קצת נוח לי. אני אמנם שמח מאוד בהצלחת הספרים שכתבתי אך באותה עת גם נבוך כשהעניין הזה עולה בפומבי. עניין אי חשיבת הזהות הוא רק בפומבי בראיונות, בתקשורת וכד׳. יש המון אנשים שמודעים לעבר הביטחוני שלי - זה איננו סוד - הסוד הוא בפני גורמים עוינים וזאת הסיבה האמיתית לאי החשיפה לעת עתה.

יש דמויות בספרים שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

הדמויות בספרים שלי לא מבוססות על אנשים אמיתיים אבל היומיום ה״מבצעי״ שלהם כן. הסיפורים אמנם בדויים אך הם תמיד מבוססים על המון אמיתות חלקן קרו לי וחלקן לאחרים ולאחרות. אבל זה כאמור רק התפאורה כי הליבה היא סיפור שיכול לקרות לכל אחד ובספרים שלי זה קורה לאנשים שמקצועם הוא ביון.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכל לספר על התהליך ומה הוא כלל?

בלחישת הזאב עשיתי את התחקיר המעמיק והמקיף ביותר מבין שלושת הספרים. כתיבתו של הספר ארכה כארבע שנים לא מעט בגלל האתגר שהיה בכתיבתו שכן הוא עוסק בשתי נשים ועוד ממוצא שונה - ישראלית ממוצא רוסי וערביה סורית - ואני גבר ישראלי. היה לי הרבה מאוד מה ללמוד, לשאול, להקשיב, להעמיק, להתייעץ עם אנשי מקצוע מעולמות הפסיכולוגיה, הרפואה, לקבל פידבקים מנשים שונות שקראו תוך כדי והעירו והרשימה עוד ארוכה. זה היה תהליך מלמד ומאלף שסיפק לי הזדמנות לצלול לעומקם של נושאים לא פשוטים ומאתגרים והיום אני מודע על האתגר שלקחתי על עצמי.

איך בחרת את שם הספר לחישת הזאב?

זה סיפור מעניין מאוד כי את שם הספר המקורי פסלה הצנזורה לצערי. לדעתי הם הגזימו, התווכחתי וניסיתי אבל לא היה לי מה לעשות בעניין ונאלצתי לחשוב על שם חדש. מדוע קוראים לספר לחישת הזאב מבינים רק כאשר מגיעים לנקודה מסויימת בספר ואני לא רוצה להרוס למי שעדיין לא קרא. אני רק אומר שאחרי שמבינים - לא שוכחים מדוע זה השם ומה הוא מייצג.

מה היתה ההשראה לספר?

אחד הטריגרים העיקריים ואולי הוא יפתיע אבל היה זה הספר ״ערות״ שכתבה תמר מור סלע וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים. הבאז שהיה סביב הספר סיקרן אותי מאוד והחלטתי לקרוא. המונולוגים האמיתיים שנכתבו בידי תמר הדהימו אותי וחלקם טלטלו אותי. הבנתי שקיימות בעולם סכנות מהסוג שאני פחות בקיא בו. כאב לשתי בנות הרגשתי שמוטלת עליי החובה ללמוד ולהעמיק כדי לשמור עליהן. דבר הוביל לדבר, וליבת הספר עוסקת בנושא שמבחינתי בלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. הרגשתי חובה לפרק אותו לגורמים ולהציג אותו לקהל הקוראים כעלילת ריגול, אמנם בדיונית, אך רצופה בפרטים אמיתיים שקרו לאנשים אמיתיים.

איזה תגובות זכורות במיוחד (לטוב ולרע...) קיבלת מקוראים על הספרים שלך?

לשמחתי רוב התגובות הן תגובות חיוביות ואוהדות. אלו שאני זוכר במיוחד הם תגובות של אנשים שכותבים לי במייל או לפייסבוק הודעות אישיות ומשתפים אותי על חווית הקריאה שלהם. זה תמיד מרתק אותי לגלות איך המילים שכתבתי פוגשות אנשים באופן אישי ואני רואה בכך את שכרי האמיתי כסופר. תגובות שליליות הקוראים לא טורחים לשלוח לי באופן אישי אבל אני רואה מידי פעם גם כאלו ברשתות החברתיות. אחת שזכורה לי במיוחד כתגובה למטרה מקדשת היא מקורא שטען בעקבות קריאת הספר שאין שום סיכוי שאי פעם נמניתי על קהיליית המודיעין ואם כן אז הוא מקווה שכישוריי בריגול טובים יותר מכתיבתי שלדעתו היא ברמה של ילד בכיתה א׳. מודה שבכל פעם שאני נזכר בזה אני צוחק ותוהה על איזה פצע חשוף דרכתי לו.

מתכנן כבר את הספר הבא?

בוודאי. אתלחישת הזאבהגשתי להוצאה כבר בנובמבר 2022 ואת הזמן שעבר מאז הקדשתי לתרגום ״הסדק״ לאנגלית ולמחשבות על הספר הבא. תכננתי להתחיל מיד אחרי סוכות אבל מאז בוקר ה 7 באוקטובר אני מגוייס והחזרה לשגרה לא נראית באופק. אבל אין ספק שכרגע צריך לשים את כול האישי בצד ולהתעסק בדבר אחד וזה לנצח באופן מכריע. אני אסיר תודה וגאה על הזכות שלי לקחת חלק במאמץ החשוב הזה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספרים, בממוצע?

את ״המטרה מקדשת״ כתבתי במשך כשלוש שנים, את ״הסדק״ במשך שנה ואת ״לחישת הזאב״ ארבע שנים. לגביי, לפחות, אין כלל אצבע בעניין הזה. כל ספר והאתגר שלו, כל ספר והזמן שלו. לפעמים כשכותבים לי שסיימו את הספר תוך יום אחד זה אמנם מאוד מחמיא לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב על כך שתהליך כל כך ארוך ועיתים מתיש מסתיים בסופו של דבר בעשר שעות קריאה.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

בשלושת הספרים שלי זכיתי בעורך אמנון ז׳קונט. אמנון הוא אדם מיוחד מאוד מעבר להיותו כמובן סופר ומבכירי העורכים בישראל. התהליך עם אמנון מרתק ומלמד ומתבצע בעיקר בשיחות. תמיד יש את השיחה לפני תחילת הכתיבה שבה אני מספר לו על הרעיון, העלילה והדמויות והוא שואל אותי שאלות. הוא מצליח לנווט את הדרך מבלי להסיט אותי מהמסלול שלי ובזאת גדולתו בעיניי. הוא נותן את הזווית והעצות שלו אבל משאיר לי כסופר להחליט את הכיוון ואיך יסופר. התברכתי.

היו לך קוראי בטא? איזה שינויים חשובים הם תרמו לספר? איזה תגובות קיבלת?

אני מניח שלכל אחד שכותב יש קבוצה כזו או אחרת של אנשים שמלווים את כתיבתו וכך גם אצלי. יש קבוצה מאוד מצומצמת שקוראת תוך כדי הכתיבה וכל אחד מהם מזין ומאזן. ויש גם כאלו שקוראים רק בסוף. אני בעיקר מנסה ללמוד מהם האם הכוונה שלי עברה כפי שרציתי שתעבור לקורא. מבחינתי החלק שלהם בספרים שלי הוא עצום ואני די משוכנע שאף ספר שכתבתי או שאכתוב לא היה כפי שהוא (לטוב ולרע) לולא המעורבות שלהם.

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של הספר🙂

אני שמח על השאלה הזאת. כמעט בכל ספר יש כמה סצינות שאני חייב ״לחיות״ אותן לפעמים מחדש ולפעמים בפעם הראשונה כדי לדייק בכתיבתן. ״בסדק״ לדוגמא מצאתי את עצמי באחד הלילות במהלך הכתיבה יוצא מהבית (אני גר ביישוב קהילתי) יורד בחשיכה לאחד הוואדיות וממש מתגנב לפאתי הכפר הערבי הסמוך הולך בין הבתים וחוזר שוב. בלחישת הזאב נעלתי את עצמי בחדר חשוך בבית למשך לא מעט זמן וניסיתי למצוא דרך להיחלץ משם כדי להתחבר במשהו לתחושה של אירית גיבורת הספר באחת הסצינות.

מה אתה מאחל לעצמך?

מאחל לעצמי לחזור במהרה לחיים שנעצרו ב 7/10 אבל אפילו לא רגע אחד לפני שסיימנו את המלאכה וכל המדינה חזרה לחיים שקטים ושלווים. אמנם מאחל אבל יודע שמהר זה לא יהיה.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

תודה רבה על ההזדמנות להתראיין ומפציר בכם לכתוב לסופרים את חווית הקריאה שלכם כשאתם מסיימים. זהו שכרנו האמיתי.