ראיון עם גילי שרייבר באר

גילי שרייבר באר | 48 | נשואה +3 +2 כלבים | יוצרת

גילי, מתי התחלת לכתוב? מה משך אותך לתחום הזה?

תמיד כתבתי, אני זוכרת את עצמי בגיל 8 כותבת סיפורים קצרים ושירים.

ובכל השנים כשעבדתי בתקשורת כמעצבת גרפית, וכשעסקתי בשיווק התעסקתי גם בתוכן הכתוב: הייתי במקביל תחקירנית, הוצאתי ניוזלטרים ועבדתי כל היום עם המילה הכתובה.

לאחרונה יצא ספרך ״הלבנה״, תוכלי לספר לנו עליו?

הלבנה הוא רומן היסטורי על כוחות השינוי בעולם, אלכימיה ודרכן של הנשים שמגשרות בין העולמות. בעלות הכוחות ליצור שינויים.

התרחשות בין שתי נשים שאלפי שנים מפרידות ביניהן, אבל מתחברות לזמן אחד, מבטאת את עוצמתו של הטבע. שמחברת זמנים שונים בשבריר נשימה.

מה שהיה לי חשוב לשקף בכתיבה זה את מסע הנשמה, כי אני מאמינה שאנחנו בנויים ממנו, ממה שאנחנו בוחרים לאכול, מהאמונות וההחלטות, וכמובן גם מידע עתיק שטמון בנו.

במקביל לסיפורה של גליה, אישה צעירה בשנות ה-2000 במרכז הארץ, שמפתחת אלרגיה, מתגלה סיפורה של גלת’יאה, נערה שחיה לפני 3,600 שנה, בצל התפרצות הר הגעש בת’רה (סנטוריני). ההתפרצות הזאת לא רק החריבה את התרבות המינואית המתקדמת, אלא יצרה אדוות תרבותיות שהובילו להולדת העולם המערבי: מהפנתיאון היווני ועד האימפריה הרומית.

כאשר גליה מגלה שגופה זוכר את מה שמוחה שכח, נחשף הקשר העמוק בינה לבין גלת’יאה. ובזמן שהעבר מתמזג עם ההווה, אנחנו עוברים איתן מסע מטלטל של כאב, אמונה, צמיחה וריפוי.

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

וואוו. זאת שאלה יפה. הספר נכתב מתוך נקודת המבט של אישה, אך עם ההתפתחות שלו, דמויות משניות תפסו מקום חזק על יד הגיבורה. אני יכולה לומר שהפתיע אותי שגברים בגילאי 40-50 קראו אותו ונהנו מאוד, בעיקר מהתקופה והתיאורים, ממערכות היחסים ומהמסע המטורף שהם עוברים שם. נשים שקראו אותו בכל הגילאים, סיפרו שהתחברו כמובן לגלת'יאה, לחיים על פי עונות השנה ומחזוריות הלבנה, לחיבור לאדמה ויצירת הריפוי אישי. והדבר שהכי מרגש אותי שזה גרם להן לחשוב על הנשים במשפחתן. על איך הן ממשיכות אותן.

אני יכולה להגיד, שבאמת הספר מלא רבדים ותובנות ככה שאני כבר בכלל לא בטוחה, שיש לו קהל יעד ספציפי.

את חושבת שהספר יתאים יותר לאנשים ״רוחניים״ או ״ריאליים״?

אני חושבת שהיופי בו הוא שכל אחד שקרא, מצא בו דברים אחרים:

הספר הוא רומן היסטורי סוחף, מתוארת בו תקופה שממעטים לכתוב עליה: התקופה המינואית. חובבי ההיסטוריה והארכיאולוגיה יעופו על התיאורים וההקשרים. חובבות הליקוט והתזונה הטבעית ימצאו שם את יסודות התמיכה בגוף, יש הקשרים גיאוגרפים, תרבותיים, רוחניים, קבליים, התחלת הדת. קישורים לסיפורי התנ"ך, שפה עתיקה וגם שפה עכשווית ונשיות מלאה ומעוררת השראה. לא תאמיני כמה אנחנו דומים/ות היום למה שהיה לפני 3,500 שנה.

מאיפה הגיעה ההשראה לספר?

הרעיון על הספר הגיע מידיעה חדשותית על חשש להתפרצויות הר געש באזור ודיבורים על איך פעם מזמן, נמחקו כך תרבויות שלמות. זה היה נראה לי, בלתי נתפס. הבנתי שלפני כמה אלפי שנים הייתה באזור סנטוריני תרבות על, שמשפיעה עלינו עד היום והחלטתי לחקור על זה. ככל שקראתי ומצאתי חומרים, הבנתי שיש בזה המון.

הם היו חזקים ומפותחים תרבותית יותר משאר העמים. הם ידעו לבנות ספינות וסחרו אפילו עם איזורים מרוחקים מהם. הייתה להם אלה מרכזית. והתרבות היוונית העתיקה של האלים והאולימפוס, שאנו מכירים, מתבססת על התרבות המינואית הזאת: תרבות הספורט והתיאטרון, ההיכלים, ציור הפסיפס הענקיים, הסגידה לאלים ולטבע.

ובתוך כל ההתרחשויות האדירות, השינויים העולמיים, אז והיום, נשאלת השאלה: איפה מוצאת את עצמה בכל זה אישה. אשה אחת, שתפקידה לתמוך רוחנית ורפואית בקהילה שלה, והיא נאלצת להמלט מהאי בו נולדה ולפלס את דרכה ללא החוזקות שלה. עוד לפני שהתחלתי לכתוב, רציתי שהגיבורה תהיה אשה. כי כל השיטות לריפוי שאני לומדת כל השנים: אנרגיות, הילינג, תזונה, קבלה נשית, המעגל. צבעים ועוד התמזגו אצלי לדרך נשית אחת. דרך מיטיבה של אהבה. וידעתי שאני רוצה לתת לגיבורה שלי ללכת בה.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

בטח. עשיתי קורס שנתי של אוכל ארץ ישראלי קדום כמחקר לספר אצל ד״ר טובה דיקשטיין בנאות קדומים וערכתי מחקר היסטורי. התייעצתי עם היסטוריונית וארכיאולוגית. חיפשתי כתבות וספרים על התקופה. ביקרתי כמה פעמים במוזיאון הפלישתים באשדוד, ודמיינתי את הדמויות שלי בלבוש, עם הכלים שיש שם ובמשתה הפלישתי שהם מציגים.

ואני ממש מרגישה ש"הלבנה" פרט להיותו סיפור מצחיק ומרתק שכל אחד/ת יכול/ה להזדהות איתו, מרכז המון ידע.

הספר מדבר על אלכימיה, אבל גם על עמים נודדים כתוצאה מאירועים, שיוצרים שינויים, שהם כמו אדוות בכל העולם, ועל המקום והדרך של נשים בכל המצבים הללו. הספר גם משלב העברות בין דוריות, החלטות אישיות ואיך בין כל התהליכים האלה שומרים על עצמך ומנהלים תהליך של ריפוי. כל אלו מתבססים על קורסים שעברתי.

עבדת כמעצבת גרפית וגם בשיווק ובתוכן, הרגשת שזה משפיע על הכתיבה שלך או על התוכן של הספר?

כן, חייתי טלוויזיה סביב היממה במשך 2 עשורים. ההתנהלות היעילה והשיטתית מול אסונות שקורים טבועה בי ונותנת את סימניה. אני מסוגלת להכיל מידע רב ולזקק את שורש העניין. כשחקרתי וכתבתי, הרגשתי שאני מגלה עוד ועוד פרטים חשובים שנשכחו ושהספר הזה היה צריך להכתב. נהניתי מאוד לעשות את ההקשרים הללו על המסע שלנו פה מאז ועד היום. ואני חושבת שהיכולת שפיתחתי להנגיש תוכן בצורה קלילה הייתה לטובתי.

איזה שלב הכי אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספר?

היה רגע שהלכתי לאסוף מבית הדפוס את העותק שמש, סידרתי את התיק והבת שלי בת ה-17 באה איתי והחזיקה רגע את הספר, עמדנו ברחוב, באור יום ומשהו בתמונה שלה מחזיקה את הספר ונזהרת עליו נחקק בי. זאת הייתה התרגשות יוצאת דופן. אני חושבת ששם הבנתי שעשיתי את זה. הוצאתי אותו לאור.

יש דמויות בספרים שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

כן. המסלול האישי שלי עבר גם במערכות תוכן של חדשות. כמו הגיבורה שלי - גליה, נאלצתי לעבוד בצורה יעילה וטובה תחת פיגועים ואסונות והיום, אני יודעת לומר שפיתחתי פוסט טראומה מזה. אז, פשוט הייתי חוטפת אלרגיות, הגוף לא יכל להכיל את הזוועות. יש משהו בישראליות שלנו שלא נותן לנו אף פעם להיות רגועים. כמוה הגעתי למיון והייתי בסכנת חיים. התמודדתי וקיבלתי החלטות, וכמו גלת'יאה גם אני רוקחת כל הזמן מאכלים ומשקאות מרפאים שתומכים בתהליכים בגוף ובשינויים.

כמובן, שיש עוד דמויות ומצבים שמתבססים על החיים שלי ושל הסובבים, אבל אשאיר את זה סוד🙂.

איך בחרת את השמות לדמויות?

גלת'יאה היא אישה צעירה, יפה ומרדנית. בת לשושלת כוהנות מינואיות מרפאות, בה כל אישה בתורה נקראה "הלבנה". חיפשתי שמות ומשמעויות עתיקות מהתקופה, וכשנחשפתי לשם הזה שמשמעותו הוא: צחה כחלב. הבנתי שזהו שמה. גלת'יאה התוססת והמתוקה שנאלצת לקחת על עצמה עקב האסון להיות מרפאה. ליבה הטהור נחשף לאכזריות ולשבריריות החיים, והיא מבינה שיש לה תפקיד בעולם, להגדיל את הטוב. לרפא.

גאולת'ס (אחיה של גלת'יאה), הוא גבר צעיר שמגיע לארץ בספינה עם שאר גויי הים, ונקרא ע"י תושבי המקום פלישתי. הוא גבוה יותר מעמי האזור וחזק. פולש לארץ מהים, לוחם ודעתן, וזה התחבר לי לסיפור המקראי על גוליית הפלישתי. ובאמת, גאולת'ס הוא שמו המקורי של גוליית הפלישתי (כינוי).

דנא / אשדא שמות מקובלים בתקופה ההיא בארץ, על שם האל דנן.

דבורה ודן, שמות תנ"כיים.

ויש עוד הפתעות.

מי הדמות שהכי נהנית לכתוב? איזו דמות דווקא היתה הכי רחוקה ממך והיה לך קשה לכתוב?

נהניתי מאוד לכתוב גם את גלת'יאה וגם את גליה, ובשתיהן היה לי קשה לכתוב את תחילת הסיפור בו אני יודעת איך הוא ייגמר, אבל הן הולכות בתמימות לעבר האסונות וההתמודדויות שייעדתי להן. לפעמים כל כך ריחמתי עליהן שעידנתי את הסיטואציות, אבל בהמשך, תיקנתי.

מי אייר/עיצב את הכריכה? תוכלי לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

גדלתי בבית שמרני, אמי עבדה בשירותי הרפואה ואבי עבד כמהנדס. בית מיינסטרימי שבו המדע והקדמה נוכחים. ואני, שהשפה הראשונית שלי היא שפת הרגש, למדתי עם השנים לדבר גם ריאלית והיום אני דוברת את שתי השפות. לכן, היה חשוב לי לספר את הסיפור גם בהתפתחותו הגרפית, כמו שציורי המערות, הסימנים, הארכיטיפים וההמשך שלהם, האייקונים, התפתחו יחד עם הכתב וליוו את האנושות, כך גם בספר שלי הם מלווים את הכריכה והפרקים.

על כריכת הספר עיצבתי אייקונים שמספרים את הסיפור.

החל מ-3 המזונות החשובים ביהדות, שמופיעים גם על שולחן השבת: דגן (לחם/חלה), יין (ענבים), שמן (זיתים). כי בעבר וגם היום, מי שהצליח לייצר לעצמו את הבסיס הנ"ל, היה לו ביטחון תזונתי. ושמן שימש גם לתאורה. זה העיד על יכולת העמידות של הקהילה. ועד ארכיטיפים בעלי משמעות כמו: השמש שבעבר נחשבה אלה. קמו בבוקר והשמש עלתה אחרי הלילה? הם הודו לה. אלת הנחשים, האלה המרכזית בתרבות המינואית, תרבות בה הנשים היו המרפאות והמובילות הדתיות.

אייקון הברווז הפלישתי, גויי הים שפלשו לארץ באותם שנים. הר הגעש, שהתפרץ וגרם לכל השתלשלות האירועים שמשפיעה עלינו עד היום.העלים המרפאים, שהנשים המינואיות ליקטו וריפאו איתן. מפלצות ים, מיתוסים שנוצרו עקב גלי הצונאמי שליוו את ההתפרצות הגעשית ופלטו אל החופים באזור חיות ים ענקיות.

מסעות סחר בסירה... ועוד.

מה מהווה השראה לכתיבה שלך?

ההיסטוריה של האנושות. נשים. הטבע, וגם הומור ואהבה.

הספריה הפרטית שלי כוללת ספרי רוחניות, אמנות, נשים והתפתחות.

החל מהרומן ההיסטורי הראשון שקראתי בגיל 12, הדס. ל-נשים קטנות, הטאו של פו, השחף והנסיך הקטן.

בהמשך, הגיעו הרבה ספרי אמנות ועיצוב, ספרים של ציירים ופסלים שמהם אני הכי אוהבת את הספר של פסלי רודן, אני חושבת שרודן, כאמן, הגיע הכי קרוב לאלכימיה שאפשר: דמיין וחצב באבן דמויות כמעט חיות מרוב שהן נראות אמיתיות.

ספרי אלכימיה וגוף נפש: שורשים ושיעורים בזמן, חוזים מקודשים, ספר האשליות, האוהל האדום, התקדשות, אשתו של הנוסע בזמן, הביולוגיה של האמונה.

ובשנים האחרונות, שילובים: ארכיאולוגיה וחקר תרבויות, היסטוריה ואוכל קדום, קומיקס וספרות נשית כמו: מסע שורשים, סדרת החברה הגאונה של אלנה פרנטה, אוכל נפש, it didnwt start with you על העברות בין דוריות, הסוררות, קירקה, וטרילוגיית פרש הברונזה. ולפעמים, גם רומנים קלילים כמו של ג'ני קולגן.

מה אנשים תמיד אומרים לך או שואלים אותך כשהם שומעים שכתבת ספר?

בדרך כלל כשהם שומעים על מה הספר, הם מתפלאים שכתבתי ספר רוחני כל כך, אני נתפסת ע"י רוב מכריי כאדם פרקטי של עשייה.

הספר מדבר על ריפוי ואלכימיה, אבל גם על עמים נודדים, שיוצרים שינויים, ועל הדרך של נשים בכל המצבים האלו. אני חושבת שמי שמכיר אותי רואה שזה בדיוק אני. שילוב של ידע ורוחניות שמכוון לריפוי אישי וקולקטיבי על ידי אהבה ונתינה.

מה הז'אנרים האהובים עליך?

ספרים רוחניים, רומנים היסטוריים, ספרים שעוסקים במעבר ובאלכימיה, גוף נפש, נשים, גלגולים חברות ואהבה.

סופרים אהובים?

אלנה פרנטה, פאולו קוואלו, קרלוס רואיס סאפון, פאולינה סיימונס, ליהיא לפיד.

ציטוט אהוב מ"הלבנה"?

יש בין כל הדרמות, רגע קטן שבו אמא של גלת'יאה מנסה ללמד אותה משהו שישאר איתה. היא כמובן, צעירה, תוססת וביקורתית וקשה לה באותו רגע לשמוע את אמא שלה, וזה הולך ככה:

"אהבה?" אמרה אימא והביטה אליי. "ילדתי, בת שמיים ואדמה, כל מה שסביבנו זאת אהבה. הביטי, האלה בירכה אותנו". היא פרסה את ידיה לצדדים והמשיכה בדבריה: "זריחת השמש בשחר, עיני משפחתך המביטות אלייך ומלטפות. ריח העשבים, התבלינים והתבשילים. אדוות הגלים על המים. קולות הצחוק בינך ובין יקירייך. המקומות שאת אוהבת לרוץ בהם או להשתכשך. השמחה בליבך. וגם כשאנו שרות זאת התגלמותה של אהבה טהורה. כשאת לומדת משהו בפעם הראשונה, כשאת מבינה. כשאת יוצרת מרקחת חדשה משלך שעושה ניסים לאנשים, זאת אהבה. כשאת מייצרת שינוי, זאת אנרגיית אהבה. אהבה היא הרבה יותר ממה שהאלה הגדולה נותנת לנו. אהבה היא האלוהות. האלה עצמה. אהבה היא הכול. גלה, את מצליחה לראות אהבה בקרני השמש? בעלים וברקיחה?" היא שאלה".

מה המסר שאת רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר שלך?

כשכתבתי, הרגשתי שאני כותבת בשביל כל מי שנמצא באמצע המסע. בשביל מי שמתייסר/ת והגיע/ה למיצוי האפשרויות.

המסע הוא תמיד מפותל. ובתוך הדרמות, קל ללכת לאיבוד. ולכן, בקצה אם הצלחנו, לעצור ולנשום, לארגן, ולהתבונן מלמעלה על מסע הנשמה ולשנות את התודעה, זה נותן כוח.

וכל אחד/ת בסופו של היום לבד עם עצמו/ה. עם המחשבות. המסקנות, מתמודד/ת עם הדברים שיצר/ה או שקיבל/ה בחייו/ה. נושמ/ת ומפנימ/ה אל הגוף והנשמה את עלילות חייו/ה. וכל התאים בגוף מתכווננים ע"פ זה ליום המחרת. והייתי רוצה שכל מי שקרא/ה את הספר, י/תקבל פרספקטיבה לתהליך.

הרבה דברים גדולים קורים. ולפעמים אנחנו מרגישים ליד זה קטנים. ללא יכולת השפעה על חיינו. אבל הייתי רוצה שמי שיקרא ירגיש שההבדל בין הצלחה לכישלון, זה כמה פעמים ניסית. כמה הזדמנויות נתת, כמה פעמים קמת. והייתי רוצה שייתנו לעצמם עוד הזדמנות וינסו שוב, בדרך הנשית.

מה את מאחלת לעצמך?

שהספר יגיע לכל מי שיוכלו להעזר בו במסע.

שאמשיך לכתוב ולהוציא לאור ספרים.

שניתן לאהבה להוביל אותנו.